מצה לשכנים

        נטליה אבדה עצות. למרות כל העונשים והאיומים, למרות כל התחנונים והפיתויים, שום דבר לא עזר לה להעמיד על דרך המלך את בנה היחיד, סיריוז'ה. לסיריוז'ה מלאו עשר שנים, הוא התחיל לפני חודש כיתה דלת, אבל כל תקוותיה שהשנה לא תהיה דומה לקודמתה התנפצו במהרה. יומן בית הספר של סיריוז'ה התמלא כבר בחודש הראשון של שנת הלימודים בציוני "השלוש" המאכזבים ו"השתיים" המשפילים במתמטיקה, ספרות, היסטוריה, גיאוגרפיה וגם השפה הרוסית, ורק בשיעור הפיזקולטורה^[1] קיבל "ארבע", פרס ניחומים. מרוב יאוש היא אפילו לא אזרה כוח לעשות לו סקנדל חדש.

         יאושה של נטליה היה גדול עוד יותר לאור אדישותו המוחלטת של סיריוז'ה ביחס לציוניו. בחזרתו מבית הספר היה מתארח אצל סבתו שגרה שתי קומות מתחת לדירתם, ואשר כולם במשפחה ובבניין קראו לה באבא ואסיה. אצל באבא ואסיה סיריוז'ה אכל ארוחת ארבע בריאה ודשנה, ואז היה חומק לחצר לשחק עם חברים עד שעות הערב המאוחרות. אחרי כדורגל, מחבואים ותופסת היה מופיע בבית בשעה תשע, פניו וראשו אדומים עד שורשי שיערו הבהיר, כולו מתנשף, ושיעורי הבית היו הדבר האחרון שחפץ לעשות. נטול מרץ, היה מתיישב לשולחן העבודה בחדרו, מוקף בספרים ומחברות, מטיל את מבטו האדיש בספר הפתוח שמונח לפניו, משעין את ראשו על ידו השמאלית, ומנסה להבין מה הספר רוצה ממנו. תוך כמה דקות ראשו כבר שמוט על זרועו שנמתחה על השולחן, עיניו עצומות, וחלומו מחזיר אותו למגרש כדורגל.

        נטליה ידעה שעליה להתמודד עם בנה לבדה. פעם ניסתה לגייס את בעלה, אבל חיש מהר הכירה בטעות. דבר ראשון, בעלה, ששמו כשם אימה גם היה ואסיה, חזר הביתה מאוחר: או ששיחק "וקוזלה"^[2] עם חבריו לחצר, או שבילה עם חבריו לעבודה לרגל פרמיה או משכורת השלוש עשרה, או לרגל חג תורן כלשהו, רשמי או חצי רשמי. דבר שני, ברוב המקרים ואסיה הופיע בבית בגילופין קלים, הווה אומר במצר רוח מרומם ומבודח, וכישלונותיו של בנו בתחום הלימודים לא הדאיגו אותו יתר על המידה. ודבר שלישי, כאשר פעם אחת בהיותו מפוכח "כמו זכוכית" (וכתוצאה מכך דעתו עכורה עליו ביותר) הקשיב לתחנוניה של אישתו לטפל בסיריוז'ה, הדבר הוביל לנזק ובעיקר לנפגעים: סיריוז'ה חטף סטירה בפרצופו ומהלומה בישבנו; ספר הלימודים שואסיה העיף מהשולחן התפרק ודפיו התעופפו בחדר כמו עלי שלכת; וגם נטליה זכתה לכמה צרחות נזיפה על הדרך. כאשר ניסתה להסביר משהו, ואסיה אפילו הרים את ידו עליה. אבל אז קלט את מבטה יורק האש, ונסוג. בכל זאת, היא הייתה ביתה של באבא ואסיה, שכל דיירי הבניין והסביבה הקרובה פחדו להסתבך איתה.

        נטליה ניסתה לטקס עצה אצל חברותיה בעבודה, באזה^[3] - מחסן מרכזי להקצאת מוצרי צריכה, שם עבדה במשרד הקבלה. היא אהבה את מקום עבודתה מכל הסיבות, רוחניות וחומריות גם יחד. באזה היה מקום רווי הפתעות נעימות. כאן ניתן היה להשיג את מוצרי הדפיציט^[4] הנחשבים ביותר, כאלה שלעולם לא יעשו את דרכם לחנויות דלות הסחורה ועלובות המדף. בזכות עבודתה בבאזה נטליה ציידה את כל משפחתה המורחבת במוצרים איכותיים תוצרת חו"ל: בגדים, קוסמטיקה, משחקים, כלי בית, כלי מטבח, וכל מה שהיה נחוץ במשק הבית. מעבר ליתרונות החומריים, נטליה אהבה את שיחותיה עם חברות לעבודה, שכמוה היו נשים צעירות, ובמשך רוב שעות העבודה דנו הלוך וחזור בבעליהן, ילדיהן, חמותיהן, וכמובן, איך לא, בסופיה רוטארו ואלה פוגצ'ובה^[5].  אך לאף אחת מהבנות לא הייתה עצה טובה לתת לה לגבי סיריוז'ה.

מי שבא לעזרתה היה מנהל המחסן, ארסני ארוטיונוביץ', שראה את נטליה מדוכדכת והתעניין מה קרה. ארסני ארוטיונוביץ' נחשב לאיש מנוסה ובעל חכמת חיים, אולי משום שהשתתף במלחמה^[6], אולי מפאת גילו, ואולי בשל מוצאו הארמני, או בעצם מכל הטעמים האלה יחד. אחרי שהקשיב לסיפורה, אמר לה:

        - אם את כל כך דואגת ללימודים שלו, קחי מורה פרטי. או ילד אחר שילמד אותו. זה גם יעלה לך פחות.

לקחת מורה פרטי - רעיון מצוין, איך לא חשבה על זה קודם? נותרה השאלה איפה למצוא את המורה, אך נטליה לא פקפקה ביכולתה הביצועית ברגע שהמטרה הוגדרה. והמועמד נמצא יותר מהר ממה שחשבה, מתחת לרגליה, תרתי משמע.

בקיץ האחרון עברה לבניין משפחה חדשה, לדירה בקומה שלישית, קומה אחת מתחת לזו של נטליה. כל מעבר דירה וחילופי דיירים היה אירוע בעל ערך חדשותי רב בעיניה של באבא ואסיה. תוך כמה שעות הייתה מסוגלת לספר לכל מי שרצה או לא רצה לדעת את קורות חייהם של הדיירים החדשים. את המידע באבא ואסיה אספה מעמדת הישיבה והצפיה בספסל שמול הכניסה לבניין, בה השגיחה על תנועת הדיירים. כבר באותו ערב עדכנה את נטליה על הרכב המשפחה החדשה - סבתא, שני הורים, ילד בן עשר או אחת עשרה. ידעה גם לומר מאיזו שכונה הגיעו, ואפילו איפה עובדים כל בני המשפחה. וגם ידעה למסור סיכום בסוף:

"נראים אנשים טובים. אבל ז'ידקי^[7]."

מאז המעבר, הדיירים החדשים ענו במדויק לתיאור שנתנה באבא ואסיה. הם היו נחמדים ומסבירי פנים, תמיד אמרו שלום ראשונים כשפגשו שכנים בחדר מדרגות. השכנים בקושי הרגישו בנוכחותם: אב המשפחה לא הצטרף למשחק "וקוזלה" שמשך את רוב הגברים בבניין; אישתו לא ירדה לקשקש עם שכנותיה, וראו אותה לעיתים בחנות "טרויאנדה"^[8] השכונתית. הסבתא הייתה לפעמים יוצאת לנשום אוויר ולטייל בשבילים המוצלים מסביב לבניין. הילד נראה על הנדנדה או במגרש משחקים בחצר, תמיד לבדו. פעם אחת כשנטליה ירדה במדרגות שמעה שיחה שהתנהלה ליד דלת הכניסה של השכנים החדשים שנשארה חצי פתוחה, כנראה בטעות. שתי הנשים, הסבתא וביתה, או כלתה, דיברו ביניהן על נושא לא ברור. להפתעתה, נטליה שמעה מילים לא מוכרות. "למה את לוקחת את זה ללב? - שמעה את קולה הרוטן של המבוגרת ביניהן. "איזה צודרייטר אמר לך משהו, ואת כבר עצובה. אין לך צורס אחרים?". "ז'ידקי", חייכה נטליה לעצמה, נזכרת בפסיקתה של באבא ואסיה.

כמה ימים אחר כך נטליה ירדה לשכנים החדשים לבקש ביצים. היה זה ביום ראשון כאשר גילתה שנשארה בלי ביצים במקרר וכוונתה לאפות עוגה עלולה לא להתממש. אחרי שעשתה סיבוב בין השכנים בקומה וראתה שהמחסור בביצים פקד גם אותם, צלצלה לדיירים החדשים. גבר גבוה פתח את הדלת, חייך לנטליה ושמע את בקשתה.

"כן, בטח בטח, תיכנסי בבקשה!  אמר לה, וקרא לאישתו": לודוצ'קה, את יכולה לבוא לעזור?"

"לודוצ'קה",  חשבה נטליה והרגישה גל של קנאה בלתי מובנת: "לודוצ'קה".

"את גרה בקומה מעלינו, נכון? אנחנו עוד לא מכירים אפילו", פנה אליה הגבר בטון חביב ונימוסי. לי קוראים ארקדיי. ולך?"

"נטשה", השיבה נטליה, וגל של קנאה נהדף על-ידי גל של מבוכה, גם היא בלתי מובנת.

לודוצ'קה שמחה לראות את נטליה, כמו חיכתה להזדמנות לסייע לשכנתה. היא מיד רצה למקרר להביא לה את מבוקשה, וצעקה מהמטבח: "תיכנסי, תיכנסי! כמה את צריכה? יש לי קרטון כמעט מלא".

"שלוש זה מספיק", ענתה נטליה, מתקרבת למטבח ובדרכה מגניבה מבט לסלון. בסלון ישב הבן של השכנים, מבטו נעוץ בספר שמונח על ברכיו. נטליה שמה לב שהספר היה עבה מאוד, ושאולי בכל חייה  לא קראה ספר גדול כל כך.

"הבלבס^[9] שלי מתרוצץ, וזה קורא ספרים. ככה זה אצלם",  הרהרה נטליה בזמן שלודוצ'קה העמיסה בזהירות ביצים בידיה.

מאז אותו ביקור חטוף עברו חודשיים, התחילה שנת הלימודים ואיתה דאגותיה של נטליה. אחרי שדיברה עם ארסני ארוטיונוביץ' פתחה בחיפושים אחרי המורה לסיריוז'ה: עשתה כמה טלפונים, דיברה עם חברות וקרובי משפחה. ביום השלישי לחיפושיה חזרה הביתה יותר מוקדם וראתה את לודוצ'קה ובנה מגיעים לכניסת הבניין. היא עצרה את עיניה על הילד שהסביר משהו לאימו בהבעת פנים רצינית. באותו רגע הבינה נטליה שהמשימה הושלמה והמורה נמצא.

כמה דקות יותר מאוחר, לודמילה שמעה צלצול בדלת. בכניסה עמדה נטליה שירדה באיזו אמתלה סתמית, ומהר כיוונה את שיחתן לנושא הלימודים. היא הביעה הערצה על רצינותו ושקדנותו של בנה של לודמילה.

"בטח יש לו ציונים טובים, לא כמו לבלבס שלי", אמרה נטליה בקנאה כמעט בלתי מוסתרת.

"כן, יש לו ציונים לא רעים, אבל הוא תקוע כל הזמן עם הספרים שלו. אי אפשר לגרש אותו לשחק בחוץ", התלוננה בתורה לודמילה.

"הלוואי עליי הבעיה שלך. עד שאני מחזירה את סיריוז'ה הביתה בערב אני יכולה לאבד את קולי. אני צועקת לו מהמרפסת והוא עושה את עצמו כאילו לא שומע. וכשהוא חוזר, אין לו כוח לכלום. חוץ מזה הלימודים עכשיו לא כמו פעם. אני גם סיימתי בית ספר, לא הייתי כישלון בלימודים. וסיריוז'ה בסך הכל בכיתה דלת, אבל תאמיני לי, אני מתקשה לפתור את התרגילים שלהם. ממש סיוט".

לפני שנטליה ניגשה לבקשתה, לודמילה הקדימה אותה עם הצעת עזרה:

"נטשה, מה הבעיה? רומה הוא כיתה אחת מעל סיריוז'ה, הוא בטח יכול לעזור לו, אצלו בראש הכל טרי".

כאשר סיריוז'ה חזר הביתה בשעה שמונה וחצי, כרגיל כולו אדום ומזיע מריצה בחצר, הוא גילה שמחכה לו הפתעה. נטליה יצאה אליו מהסלון ואיתה ילד שאותו בקושי הכיר, שכנו מלמטה.

"סיריוז'ה, אתה מכיר את רומה? הוא יעזור לך עם שיעורי בית".

סיריוז'ה היה המום. לפני שהספיק לעקל את מר גורלו, נטליה כבר הובילה אותם לחדרו. סיריוז'ה התאושש בינתיים וניסה לומר שאין יותר מדי שיעורי בית.

"לא משנה, כמה שיש, אמרה נטליה בקול שחיסל כל התנגדות אפשרית מצד בנה. תביא את התיק והיומן".

סיריוז'ה הרגיש כמו זאב במלכודת, עיניו התעגלו מפחד כאשר ראה את אימו מוציאה את יומן בית הספר מתיקו. כהרגלו גם היום הוא לא רשם את שיעורי הבית. בעוד חזהו מתמלא אימה לקראת הסקנדל שריחו כבר התפשט בחדר, זכרונו סירב לשתף פעולה בשל היעדר הנתונים.

"אימא, עזבי עזבי, אני זוכר מה נתנו לנו לעשות", בתנועות עוויתיות סיריוז'ה פתח שני ספרי לימוד בבת אחת, והצביע על התרגילים בלי להסתכל.

"טוב, אז תשבו כי כבר מאוחר. רומה, תרצה לשתות משהו?"

מאותו יום סריוז'ה נאלץ לשנות כמה הרגלים בשגרתו היומית. כדי לא להגיע למצב לא נעים מול רומה, הקפיד לרשום את שיעורי הבית ביומנו. משום מה נוכחותו של רומה  הפכה את מעמד העונשים והאיומים מצד אימו לבלתי נסבל בעליל. מסיבה זו השתדל גם לא לאחר למפגשיו עם רומה והתייצב בבית בשעה שמונה, אחרי שכמה פעמים פספס את השעה וקיבל מאימו על הראש.

רומה התגלה כמורה סובלני ומוכשר. הוא הקפיד להסביר שוב ושוב לסיריוז'ה את ההיגיון של תרגילי החשבון, את הכללים ויוצאים מין הכלל של הדקדוק הרוסי, ועודד את סיריוז'ה לפתור לבד את התרגילים.  אבל הצלחתו  הייתה חלקית.

"אמא, אני אומר לך, הוא פשוט טיפש כמו נעל", שיתף רומה את לודמילה אחרי כמה ימים." אני מסביר לו כל דבר עשר פעמים, והוא ממשיך להסתכל עליי כמו איזו פרה, ובסוף אני עושה הכל במקומו".

שני השיעורים שסיריוז'ה אהב בפגישות עם רומה היו היסטוריה וספרות. סוד ההצלחה היה בשיטת הלימוד. רומה הבין שסיריוז'ה לא יקרא את ספרי הלימוד, ולכן נקט בשיטה שונה: הוא סיפר לתלמידו את התכנים של קריאת החובה. שירים של פושקין, אגדות העם הרוסי, פרקים שלמים של "ויטיה מאלייב בבית ובבית ספר"^[10], או היסטוריה של ברית המועצות - רומה התליח לרתק את סיריוז'ה בסיפוריו על כל אלה. סיריוז'ה הקשיב קשב רב, העריך את כשרונו של רומה, ורצה לשמוע עוד ועוד, עד שערב אחד ביקש לספר לו על הספרים שמחוץ לתכנית הלימודים. רומה שמח על התפנית הנעימה, וסיפר לו בשני ערבים את התוכן של "נזנייקה על הירח"^[11].

הסימן הראשון של סיום הרבע הראשון ניכר בהשתלטותו הנחושה של הסתיו על העצים שהורידו את העלווה הירוקה, ועל השמיים שהתכסו בשכבות סגריריות של עננים נמוכי טוס. הסימן המשני של בוא עונת השלכת היה בגיליון הציונים שניתן לתלמידים ביום האחרון לפני חופשת הסתיו. באותו יום בשובה מעבודתה נטליה מצאה את סריוז'ה בבית, ולא בחצר, בניגוד גמור לציפיותיה. בדרך כלל, יום סוף הרבע היה יום של משבר, של צעקות, דמעות ואיומים. מבחינת עומק הטלטלה רק יום אחד בשנה יכול היה להתחרות עם מלחמת גוג ומגוג הזו - יום סוף שנת הלימודים.

הפעם סיריוז'ה חיכה לבואה של אימו, ורץ לדלת כאשר שמע אותה נכנסת. הוא מסר לה את הגיליון בלי לומר מילה. נטליה פתחה את הגיליון, נייר קרטון בצבע חום, מקופל בשתיים. עיניה התמלאו דמעות לא צפויות, ומרוב התרגשות היא חיבקה את סיריוז'ה כדי להסתירן. הספרות הכחולות הצטופפו במשבצות קטנות, אחת מעל השנייה, ומתוך רצף ציוני "השלוש", המוכר עד כאב בעגלגלותם, בלטו כמה "ארבע" חדי הזווית - והם היו ארבעה במספר! בפיזקולטורה - טוב, זה היה צפוי, אך כמובן הוסיף למאזן הכללי; אולם גם בספרות ובשפה הרוסית, ואפילו - בהיסטוריה! נטליה לא יכלה לומר מילה, נשימתה השתבשה לכמה רגעים. סיריוז'ה לעומתה כבר גיבש את עמדתו בעניין, ובעודו מחובק ע"י אימו "המשוגעת" (כך, בטח, חשב), אמר:

"אני רוצה אופניים".

בחופשת חגי המהפיכה^[12] סיריוז'ה קיבל את מבוקשו, כמצופה. אבל לא רק הוא זכה למתנה מנטליה. למחרת יום המהפיכה היא ירדה לשכנים, בידיה מתנות שהביאה מבאזה, ללודמילה, לארקדי, וכמובן לרומה, שלא הסתיר את התפעלותו:

"קוביק רוביק!"^[13]

מול כל ההתרגשות הכללית הזו וביטויי השמחה והתודה של שכניה, נטליה רק חייכה חיוך של ענווה, וחשבה על עצת הזהב של ארסני ארוטיונוביץ'.

ימי הסתיו נהדפו על-ידי הכפור והשלג שהגיעו מוקדם מהרגיל. חצר הבניין הפכה למגרש הוקי קרח. סיריוז'ה ורומה המיודדים, כמעט חברים, גילו שמלבד שיעורי הבית יש להם עוד דבר אחד משותף: אהבה להוקי קרח. הם נשארו לשחק עד השעות המאוחרות, נאבקים על הדיסקית במקלות הוקי, לאורן העמום של מנורות הכניסה לבניין. אך כעת לנטליה לא היו סיבות לדאגה. אחרי חודשיים של השיעורים הפרטיים רומה הצליח לשכנע את סיריוז'ה לגמור עם כל שיעורי הבית בחזרתם מבית הספר, כך שהערב היה פנוי למשחקים. וגם הציונים דיברו בעד עצמם. בסוף הרבע השני סיריוז'ה הוסיף עוד "ארבע" צנוע לגליונו, "בידיעת הטבע". יומיים לפני חג השנה החדשה רומה הניח על שידת ספריו, ליד קוביק רוביק, מתנה חדשה: נחש רוביק, הצעקה האחרונה של אופנת הצעצועים.

רומה שמח לקבל מתנות, ושמח לא פחות לראות את הצלחותיו של בן טיפוחיו, אף שבעיניו היו מקריות ולא מבוססות על ידע מוצק. אבל הוא למד לאהוב את המזג הפזיז של סיריוז'ה, ובתוך תוכו היה אסיר תודה לתלמידו על שהכיר לו את ילדי השכונה. לודמילה וארקדי שמחו שבחופשת החורף רומה כבר לא נזקק לעידודם לצאת לשחק.

החורף נסוג בפברואר, הקרח בחצר נמס בבת אחת, והעצים הזדרזו להתקשט בניצנים ראשונים. האדמה בחצר הפכה למלכודת בוץ לא שמישה לשום משחק ספורט ראוי לשמו. הברירה היחידה הייתה להידחס לביתני עץ המצועצעים שנבנו עבור הילדים הקטנים, אך עברו הסבה למקום בילויים של הגדולים. מאז שעבר לגור לבניין, רומה נמנע מהמשחקים בביתנים. הביתנים נבנו על-ידי אסירים של בית הסוהר שהשתרע סמוך לשכונה. אולי משום כך מראה הביתנים הזכיר במשהו את המקום בו נבנו: חלונותיהם היו קטנים במיוחד, הקירות שהיו עשויים מבולי עץ נראו כמו חומות בונקר. לפעמים רומה ראה ילדים שעישנו בפנים, שמע אותם מנבלים את הפה, ולכן נמנע מלהיכנס פנימה. אך אחרי שהכיר את סיריוז'ה וילדים אחרים הצטרף לחבריו לחצר ולמשחקיהם בביתנים.

.

למרות המראה הקודר, בביתנים דווקא שררה אווירה חופשית למדי. הילדים הרגישו משוחררים מעינם הפקוחה של ההורים, וקיללו ללא פחד שאלה ישמעו אותם. רבים ניסו את הסיגריה הראשונה שלהם ולמדו את משחקי הקלפים של האסירים. משחק הקלפים השכיח במיוחד היה משחק "המלך", שנקרא גם משחק "החרא", וזאת על שמם של שני התפקידים המרכזיים בו. המלך קבע את הסדרה השלטת, היה רשאי לקבל את הקלף החזק שהחזיק השחקן-"החרא", שכפי שמעיד שמו היה התפקיד הנחות ביותר. האלוף הבלתי מעורער של משחק "המלך" היה סאשוק, בן דוד של סיריוז'ה, בן 14, שהיה מבוגר מרוב הילדים בחצר, נחשב לאוטוריטה מוחלטת בעיניהם וזכה להערכתם על כך שרכב על טוסטוס בכביש אמיתי.

רומה השתאה משליטתו של סיריוז'ה במשחק. סיריוז'ה הפגין תושיה מרשימה וחושים מחודדים ולעיתים החזיק בתואר "המלך" במשך משחקים רבים, כנראה, השליטה במתימטיקה או בספרות לא העניקה שום יתרון ממשי במשחק. רומה השאיר בצד את התלבטויותיו ונשאב במהרה לתחביב החדש. תוך מספר שבועות הפך לשחקן מושבע, למד כמה קללות עסיסיות, והרגיש טוב עם חבריו החדשים. עד שקרה משהו שצינן את התלהבותו.

בעצם הכל היה בגלל יורקה, ילד שגר בבניין ממול, בניין בן שלוש קומות, שנראה כמו גמד ליד הבניין הענק בן חמש הקומות בו התגוררו רומה וסיריוז'ה. בזמן משחק "המלך" יורקה התעצבן על התקדמותו של רומה בסולם התפקידים, ואמר לו: 

"יוב טבאיוי מאט'^[14], תפסיק לעבוד עליי!", וכאשר רומה מחה על ההאשמה, אמר לו: "תשתוק, ז'יד פארחאטיי^[15]".

"מפגר", ענה לו רומה בשקט שפתאום השתרר בביתן. "אתה בעצמך מפגר, פרצוף של ז'יד", החזיר לו יורקה. רומה זרק את הקלפים עליו וצעק: "תאכל אותם, מטומטם", ויצא מהביתן. נעלב עד עומק נשמתו, רומה שם את פעמיו לכיוון הבית, מצפה שסיריוז'ה יצא גם, מתוך הזדהות. לאכזבתו סיריוז'ה נשאר בפנים. "וזה נקרא חבר", חשב רומה והחליט בינו לבין עצמו לא להשתתף לעולם במשחקי הקלפים עם "המפגרים האלה", וללכת מכות עם יורקה בפעם הבאה שיזכיר לו את השתייכותו ליהודים.

רומה סיפר על התקרית בבית, וההורים היו חלוקים לגבי התגובה. אבא רצה ללכת לדבר עם אביו של יורקה על התנהגות בנו; אימא לעומת זאת המליצה לרומה להתרחק מיורקה ולא לשחק איתו יותר; סבתא סופה סיכמה את הדיון בצורה פסקנית: "כולם אנטישימיים, הם יונקים את זה עם חלב אימם".

בחופשת האביב רומה הסתגר בבית עם כתריסר ספרים בהם הצטייד בספרית מפעל העץ, והשיב בשלילה להצעותיו של סיריוז'ה לשחק בחוץ. סבתא סופה ביקשה חופשה מעבודתה כדי להיות עם נכדה בבית ולבשל לו את המאכלים האהובים עליו. העיתוי של חופשתה היה נוח במיוחד כיוון שחל בפסחא היהודית. על-כן, תכננה לפנק את רומה בפרז'ניצה^[16] ממצה שהביא ארקדי ממוסקבה לפני שבועיים. בפסחא סבתא סופה נהגה להכין פרז'ניצה כמעט מדי יום, כיוון שכולם במשפחה אהבו את המאכל היחודי. רומה, בדומה לאביו, אהב לאכול מצה לא רק בצורת פרז'ניצה, אלא גם עם חמאה או ריבה מרוחה על פרוסותיה. מדי שנה ראה בעינים כלות את מלאי המצה אוזל, עד נסיעתו של אביו למוסקבה, לדוד איזיה שסיפק את צרכי המצה לקרובי משפחתו מהפריפריה.

ערב אחד בסוף חודש מרץ נטליה עברה בין השכנים כדי לבקש שרפרפים למסיבת יום הולדת של בעלה. כהרגלה ירדה ללודמילה וארקדי. בזמן שלודמילה הוציאה לה שרפרפים, רומה עבר במסדרון למטבח, בדרכו אמר שלום נימוסי לנטליה, וחזר לחדרו עם צלחת ועליה ריבועי מצה מרוחים בריבה. הוא נעלם מאחורי הדלת ולא שם לב למבטה מלא הפליאה של נטליה שהסתכלה על צלחתו. לודמילה שהביאה את השרפרפים, דווקא ראתה את  מבטה של נטליה, וכדי להסתיר את מבוכתה אמרה:

"תמיד הוא רעב, הילד הזה, יושב בבית ואוכל בלי סוף".

אחרי שנטליה יצאה, לודמילה רצה לחדרו של רומה:

"תמיד אתה מסתובב פה עם האוכל כשאנשים באים! לא יכולת להתאפק קצת? זה עושה המון פירורים, כל שניה צריך לנקות אחריך את הריצפה!" רומה לא הבין את ההסתערות הפתאומית של אימו, ולא הצליח לענות דבר להגנתו כיוון שנחנק מפירורים ונתקף שיעול חזק.

למרות יחסי השכנות הטובים עם נטליה, לודמילה איבדה את שלוותה לאחר החשיפה הבלתי רצויה. זה שהם יהודים כולם יודעים. וזה שהיא מביאה מדי שנה קצת מצות לעמיתיה בעבודה, זה גם לא נורא. אבל כאשר שכנים, בסך הכל אנשים זרים, בוודאי לא חברים קרובים, רואים אותם אוכלים מצה... מה נטליה עלולה לחשוב, ויותר חשוב מכך - מה היא עלולה לספר לאחרים? הרי ארקדי הוא חבר בוועד המפלגה של המפעל, אחד המהנדסים המוערכים... ככל שניסתה להעריך את מידת הנזק, הרגישה חסרת אונים, וביקשה להתייעץ אם אימה. אך סבתא סופה רק הוסיפה לדאגתה:

"תמיד אמרתי לך שאין לך מה להתרועע עם הגויה הזאת. הם ידידים שלך עד גבול מסוים, ויום אחד הם עושים לך פוגרום!"

"אבל, אימא, על איזה פוגרום את מדברת? יש שלטון סובייטי כבר 60 שנה...פשוט מוזר לה לראות משהו לא מוכר. וחוץ מזה, לרומה יש עכשיו חבר, סיריוז'ה. את פשוט לא מבינה..."

"אני לא מבינה? שום דבר אני לא מבינה! שכך יהיה. אבל אם ילשינו עלינו, נראה מי לא מבין יותר".

"אימא, חבל שאת לוקחת דברים ללב" , התערב ארקדי שידע להרגיע את חמותו.  "פשוט נבקש מרומה להיות יותר זהיר, והיא בטח תשכח מכל העניין".

אבל נטליה לא שכחה. התמונה של ריבועי מצה על צלחתו של רומה לא עזבה אותה במשך כל אותו ערב שבו חגגו את יום הולדתו של ואסיה, מסיבה שכרגיל הפכה למשתה רבתי. אך למרות ששתתה כמו כולם, נטליה לא שכחה גם למחרת בבוקר את גילויה בדירת השכנים היהודים. הייתה זו פעם ראשונה בחייה שראתה מצה, גם אם ידעה שיהודים בפסחא אוכלים לחמים מיוחדים. הסיפורים על מצה תמיד עוררו את סקרנותה, כמו פרטים אחרים על היהודים ששמעה מפה ומשם. לפרטים אלה היה תמיד טעם מיסתורי ומוזר, וכל כך שונה מהלכי החיים הרגילים. על פניו, לודמילה וארקדי היו משפחה רגילה, כמו כל המשפחות מסביב. אך מאז שהגיעו לבניין נטליה הרגישה את המסתוריות הזו בכל פעם שעברה ליד דירתם.

בערב למחרת כשבאה להחזיר את השרפרפים, היא מצאה רגע בו לודמילה הייתה במטבח לבד, ושאלה:

"לודוצ'קה, מה שראיתי אצלכם אתמול, זה מצה?"

לודה נעתקה במקום, מרגישה כאילו גל קור הלם בכל חלקי גופה, מהלב עד כף רגל. מופתעת היא לא אמרה דבר ורק המתינה להמשך דבריה של נטליה. ההמשך בא והפתיע עוד יותר.

"אולי נשאר לכם קצת? הייתי רוצה קצת לטעום אותה... אף פעם בחיי לא טעמתי מצה..."

נטליה עצרה, מאבדת קצת את בטחונה בראותה את פניה המחווירות של לודמילה. מתגברת על השתאותה הגמורה, לודמילה השיבה בטון של אדישות מופגנת:

"כן בטח. רומה יקפיץ לכם יותר מאוחר".

נטליה מיהרה להסתלק, חשה שחצתה איזה גבול בלתי נראה. אבל כרבע שעה מאוחר יותר רומה צלצל בדירתה, בידיו חבילה קטנה עטופה בנייר עטיפה אפור של חנויות. "זה בשבילכם", מסר את חבילתו לנטליה, ונעלם עוד לפני שהספיקה לומר תודה.

כמה דקות לפני כן, כאשר לודמילה חיפשה נייר עטיפה להכנת המשלוח, סבתא סופה הופיעה במטבח.

"מה את מחפשת?"

"נייר עטיפה. את לא ראית איפה זה?.. נטשה ביקשה קצת מצות. לטעימה".

סבתא סופה הסתכלה עליה בעיניים מלאות תדהמה:

"את רצינית?" וכאשר ראתה את בתה מסדרת פרוסות מצה על נייר העטיפה שפרסה על השולחן, הוסיפה: "את פשוט לא נורמלית", ויצאה מהמטבח בכעס. ארקדי נתקל בה בכניסה למטבח, עיניו פגשו את מבטה המאוכזב של לודמילה והביעו הבנה ותמיכה.

"על תשכחי לשים גם קצת פרז'ניצה", אמר לה בשקט.

נטליה פתחה את החבילה של לודמילה והסתכלה במשך דקות ארוכות על תוכנה: חמש פרוסות של מצה וקופסת פלסטיק עם חתיכה גדולה של פרז'ניצה. אחר כך לקחה פרוסה אחת בידה והכניסה לפה את קצהה. חלק מהפרוסה נשאר בפיה, אך החלק האחר נשבר בידה, ופירורים קטנים נפלו על הריצפה. היא אף צעקה מהפתעה, לומדת על שבריריות המצה, וכרעה על ברכיה כדי לאסוף בעדינות את הפירורים ולו הקטנים ביותר. אחר כך הוציאה שתי צלחות והעבירה אליהן את הפרוסות והפרז'ניצה. התיישבה ליד השולחן, הוציאה חבילת חמאה ממקרר ומרחה חמאה על המצה. אכלה פרוסה שלמה ואת כל השברים של הפרוסה הראשונה. אחר כך טעמה מפרז'ניצה, קודם פיסה קטנה, ועוד אחת, ולא שמה לב כיצד חיסלה מחצית ממנה. נטליה הייתה כל כך שקועה בתהליך הטעימה והאכילה שלא שמה לב כאשר ואסיה נכנס למטבח. ואסיה היה עדיין תחת השפעת אלכוהול כיוון שבבוקר לקח מנה טובה של סמוגון^[17] כדי להקל על כאבי ראש שלאחר המשתה אתמול. המנה הטריה של אלכוהול גרמו לו להיות במצב רוח מרומם ושובב.

"נטשקה, מה את מסתודדת פה?" שאל אך נשאר בלי תשובה. ואז שם לב למצות בצלחות.

"מה את זוללת?" שאל שוב ומשך את ידו לצלחת. פתאום הרגיש מהלומה על כף ידו, כאילו נשפך עליה מרק רותח.

"איפה אתה מכניס את הידים? אל תיגע!", צרחה עליו נטליה. "תתפקח קודם, אז תבקש", פסקה נטליה והפטירה בזלזול: "אלכוהוליסט, שתישרף", למרות שאתמול גם היא הוריקה לפחות חמש - אולי יותר, מי סופר? - כוסיות טובות של וודקה. ואסיה נעמד מוכה תדהמה, ואז שאל בשקט:

"לפחות תגידי מה זה?"

"מה זה, מה זה, - חיקתה אותו נטליה. מצה. יהודים אוכלים את זה לחג שלהם"

למחרת בבוקר ואסיה זכה לאישור טעימה, וקיבל פרוסה קטנה של מצה, על-פי המינון שקבעה נטליה. הוא לעס את המצה זמן רב, עם מבע של איש מהרהר, ולא אמר מילה, מפחד מתגובתה של נטליה. גם סיריוז'ה המסוקרן טעם מהמאכלים המוזרים, וביקש לקבל עוד פרז'ניצה. בערב נטליה הביאה פרוסה אחת גם לבאבא ואסיה, שלעסה אותה הרבה זמן ובסוף שאלה:

"וזה מה שהם אוכלים?"

"כן, לפסחא שלהם."

באבא ואסיה המשיכה ללעוס ולחשוב, מבטה המזוגג נתקע בחלון ממול.

"ואיפה הם משיגים את זה?" - שאלה.

"אני לא יודעת, אולי בסינאגוגה... אבל חשבתי שסגרו אותה כבר... בקיצור, אימא, זה דיפיציט. רק ליהודים יש את זה. לבאזה זה לא מגיע", הסבירה לה נטליה. באבא ואסיה העבירה את מבטה הקפוא על נטליה, והמשיכה ללעוס את המצה.

"נשאר לך עוד? אולי תשאירי לי קצת", פתאום ביקשה מבתה. נטליה כל כך הופתעה שהביאה לבאבא ואסיה את כל מה נשאר בחבילה.

מאז טעימות המצה נטליה הרגישה חיבה גדולה יותר לשכניה היהודים והתחילה להזמינם או לבקרם כמעט מדי יום. בזמן שסיריוז'ה ורומה ישבו על השיעורים, נטליה קשקשה עם לודמילה במטבח. היא גם התחילה להרעיף עליהם כמויות של טובין מבאזה, בלי הבחנה, כמו לקרובי משפחתה. היא עשתה זאת בטבעיות, בלי לחשוב, וכמו שאמרה  ללודמילה "מכל הלב". גם עבור לודמילה וארקדי הוסר המחסום האחרון ביחסיהם עם נטליה ומשפחתה. לבקשת נטליה לודמילה לימדה אותה להכין פרז'ניצה, ואפילו נתנה לה עוד קצת מהמצה שנשארה אחרי החג.

כמה ימים יותר מאוחר נטליה הזדרזה להביא לשכניה מתנה לחג הפסחא הנוצרי - משלוח ביצים צבועים באדום וירוק. לודמילה חיבקה את נטליה ושתיהן התנשקו כמו ידידות ותיקות. מאז גילוי המצה לודמילה הרגישה קירבה גדולה לנטליה, ושיחות ביניהן הפכו ליותר ארוכות ואישיות. לודמילה אף שיתפה אותה כי מנסה זה שנתיים להיכנס להריון ללא הצלחה. נטליה מייד הציעה ללודמילה המופתעת ללכת יחד לכנסיה: "צריך לבקש עזרה מאלוהים. אני כשהייתי בהריון עם סיריוז'ה הלכתי גם, והתפללתי. אם אף אחד לא עוזר לך, אז לפחות הוא יכול לעזור. מה יש להפסיד?" וכהוכחה לדבריה, נטליה חשפה על צווארה תליון קטן של צלב אורתודוקסי שהתחבא מאחורי חולצתה. לנטליה לא נותר אלא להיענות להצעת השכנה.

לודמילה וארקדי הפכו למוזמנים קבועים באירועי השמחה של נטליה, שעם בוא הקיץ הפכו לתכופים ועליזים במיוחד. המסיבות אצל נטליה תרמו תרומה מכרעת להתערותם החברתית של הדיירים החדשים בבניין, אך הייתה לכך מגרעת אחת: הקאות של ארקדי, נטול יכולת שתיה חריפה, שאחרי כל המשתים האלה בילה שעה ארוכה בחיבוק עם אסלה.

סבתא סופה לא ראתה את ההתפתחויות האלה בעין יפה, אך בהדרגה הפסיקה להעיר ללודמילה על קירבת היתר עם גויה. ההתנגדות שלה דעכה לחלוטין כאשר הוזמנה להצטרף לחוג סבתות החצר שהנהיגה באבא ואסיה. באבא ואסיה אישית הזמינה אותה ערב אחד, כאשר סבתא סופה יצאה לטיולה הרגיל סביב הבניין. יום אחד כאשר לודמילה וארקדי עברו בחצר, שותפות של באבא ואסיה שמעו ממנה משפט רב משמעות:

" יהודים, אבל אנשים מאוד טובים".

         אבל היה זה רומה שהרגיש בהשלכות המצב החדש באופן מוחשי ובולט במיוחד. נראה שלמצות שאכלו נטליה ובאבא ואסיה, ואולי גם קרובי משפחתם הנוספים, הייתה השפעה חשובה. אחרת קשה להסביר את מה שקרה בביתן המשחקים בתחילת חופשת הקיץ. החום הכבד הבריח את הילדים מבתיהם, וסיריוז'ה הצליח לשכנע את רומה שוב לבוא איתו למשחקי הקלפים. רומה התיישב בביתן למרות שראה את יורקה בין השחקנים. סאשוק שחילק את הקלפים, זרק להם:

        "משחקים במלך? קדימה, שבו מהר".

        כאשר חילק את הקלפים, מסתבר שרומה היה בתפקיד "החרא", ויורקה בתפקיד "המלך". יורקה כמו חיכה להזדמנות כדי לשגר את עקיצתו המשפילה לרומה:

        "נו, ז'ידוק, תתפוס את מקומך הרגיל, אתה מסריח כמו חרא".

רומה אפילו לא הספיק להגיב. סאשוק הנחית מכה רועשת במיוחד על אוזנו של יורקה, שבהרף עין קיבלה גוון סגול זוהר.

"תשתוק, פידאר^[18] ותשחק, או שאני אזיין לך את הצורה. הבנת?" - סאשוק שוב הרים את ידו מעל ראשו של יורקה שעיניו התמלאו דמעות, מרוב עלבון ועוצמת המכה. יורקה הנהן  בראשו בהסכמה. רומה התאפק כדי לא לחייך. בוודאי ניחש שבאותו רגע מעמדו בחצר השתנה ללא היכר.

***

בעוד כשנה, בתחילת חודש פברואר, ארקדי הגיע למוסקבה במסגרת שליחותו השנתית מטעמי עבודה. בנסיעות אלה נהג לצאת למסע קניות שניתן היה לעשות רק בעיר הבירה וכמובן לבקר את דוד איזיה, בן דודה של סבתא סופה. מדוד איזיה שמע חדשות על קרובי משפחה, קרובים ורחוקים, אלה שנסעו ואלה שנשארו. אצלו גם הצטייד במצות לקראת הפסחא הקרובה.

דוד איזיה גר עם אישתו דוסיה בדירה קטנה של שני חדרים על שדרות קוטוזובסקי וסיפק צרכי מצה לכל קרובי משפחה שרק חפצו בכך. לפני שהגיע למוסקבה, ארקדי דיבר איתו בטלפון וביקש שישיג עבורו שתי קופסאות מצה, ולא אחת כפי שהיה מבקש בדרך כלל. כאשר נפגשו במוסקבה, דוד איזיה דיווח לו באורח חגיגי:

"ארקשה, כמו שביקשת, יש בשבילך שתי קופסאות".

"דוד איזיה, אין כמוך", חיבק אותו ארקדי בהתרגשות שחש כל פעם שראה את דוד איזיה, זקן מלא מרץ שניהל תעשיה שלמה של הספקת מצה, למרות שהתקרב לעשור השמיני בחייו.

"רציתי לשאול אותך, ארקשה, למה שתי קופסאות? זה למשפחה, או שיש א-יידן^[19] חדשים בבניין?" - התעניין דוד איזיה.

"לא, לא במשפחה. יש עוד אנשים בבניין שביקשו", ענה ארקדי. היה זה מסובך מדי להסביר לדוד איזיה את כל הסיפור על נטליה, סיריוז'ה ובאבא ואסיה. מסובך, ואולי גם לא כדאי, אי אפשר לדעת מה מתחבא בזכרונם של הזקנים. יש להם חשבונות משלהם עם החיים.

2014

הערות שוליים

---

[1] פיזקולטורה - שיעור ב"תרבות הפיזית", דהיינו שיעור ספורט.

[2] "וקוזלה" - סוג של משחק דומינו שהיה פופולרי בברית המועצות

[3] "באזה" - שם של מחסן מוצרי צריכה האחראי על ניתובם והספקתם לחנויות. הבאזות היו אחת החוליות החשובות בשרשרת ההספקה הריכוזית של מוצרי הצריכה. הספקה ריכוזית של מוצרי צריכה הייתה אחד הסממנים האופיינים של הכלכלה הסובייטית.

[4] "דפיציט" - מוצר צריכה שנמצא במחסור ולא ניתן להשיגו בחנויות הרגילות, אלא רק באמצעות קשרים, ב"באזות", חנויות מיוחדות לאליטה מפלגתית או חנויות יחודיות לקבוצות מוגדרות של אוכלוסיה (כגון נכי המלחמה הפטריוטית הגדולה וכדומה) מחסור במוצרים צריכה היה תופעה קבועה בכלכלת ברה"מ כפי שהתמסדה בשנות ה-50 של המאה ה-XX.

[5] שתי זמרות פופ מפורסמות בברית המועצות בשנות ה-70 וה-80

[6] הכוונה למלחמה הפטריוטית הגדולה נגד גרמניה, שנתפסת בברה"מ ובמדינות החב"מ כ"המלחמה".

[7] מילה שנגזרת ממילה "ז'יד", כינוי גנאי של יהודים.

[8] "ורד" באורקאינית

[9] בלבס - מילה רוסית ממוצא טורקי שמשמעותה "טיפש".

[10] אחד מספרי קריאת החובה בתוכנית הלימודים בברית המועצות בבית ספר יסודי, פרי עיטו של הסופר הסובייטי ניקולאי נוסוב

[11] ספר בסידרה בדיונית פופולרית על הילד נזנייקה - "אחד שלא יודע". סידרה זו היא גם פרי עיטו של ניקולאי נוסוב

[12] חג מהפיכת אוקטובר נחגג ב-7 בנובמבר, ולא באוקטובר,זאת עקב התאמת לוח השנה הסובייטי ללוח המקובל במערב אירופה

[13] אחד המשחקים הפופולריים ביותר בברית המועצות בשנות ה-80

[14] קללה גסה שפירושה "לזיין את אימא שלך"

[15] ז'יד פארחאטי - קללה אנטישמית אופיינית, שפירושה "יהודי עם פטרת". בתקופה הצארית בקרב החיילים ממוצא יהודי המחלה הייתה נפוצה יותר מאשר בקרב החיילים ממוצא סלאבי.

[16] מאכל יהודי ברית המועצות על בסיס מצה. אופן הכנתו: טובלים חתיכות של מצה במים, מערבבים אותם עם ביצה, ומטגנים.

[17] משקה אלכוהול שמיוצר באופן בלתי חוקי, לעיתים בבתים פרטיים, ברחבי ברית המועצות. ה-moonshine הסובייטי.

[18] כינוי שנגזר ממילה "פדראסט", אדם בעל נטיות הומוסקסואליות. הומוסקסואליות הייתה תופעה מגונה בברית המועצות, וכינוי הגנאי "פידאר" היה משפיל במיוחד

[19] כינוי של היהודים בשפת היידיש, בהגייה מקולקלת משהו