(אגדה בת זמננו)
1
לא קל להיות מוצץ. תאמינו לי, זאת לא
סיסמא, אני מדבר מניסיון. כל אחד מאיתנו, המוצצים, עובר חיים לא פשוטים ,תקוע בפה
של תינוק רוב חייו, נזרק על הרצפה בשיטתיות בלתי נסבלת, עובר שטיפות תדירות, וכל
זה על רקע בכים של תינוקות וריבים בין הוריהם. ובנוסף אנחנו נאלצים לשמוע השמצות
על הנזק שאנחנו גורמים כביכול להתפתחות הילד. יש אפילו אנשים שעדיין מרתיחים אותנו
במים כדי שנהיה סטריליים. סטריליים... לאותם אנשים שמרתיחים אותנו, הייתי
ממליץ לעבור איזו חיטוי יסודי. בקיצור, תנסו לענות בכנות על השאלה האם הייתם רוצים
להיות מוצץ. תענו לעצמכם, לא לי, אני יודע את התשובה.
תוחלת החיים של המוצץ הממוצע קצרה
מאוד. מהרגע שמוצץ נשלף מעטיפתו עד הרגע שהוא נאבד ברחוב, בסופרמרקט, או במגרש משחקים
עוברים כמה שבועות בודדים במקרה הטוב, ובמקרה הרגיל תוחלת החיים של מוצץ מסתכמת
ביום אחד. רק מעטים מאיתנו גומרים את מחזור החיים בפחים לאיסוף מוצרי פלסטיק, כדי
לקבל סיכוי לחיים חדשים בתור מוצר אחר. ויש כאלה בינינו שיגידו שזה לטובה. הרי
ממילא עבודתנו קשה מנשוא ונאמנותנו נענית ביחס מזלזל מצד התינוקות והוריהם. אבל
דבר אחד אני למדתי בחיים: להיות מוצץ לא משעמם, גם אם מבחוץ הדבר נראה אחרת. תשפטו
אתם בעצמכם: אחרי שיצרו אותי, טיילתי בעולם, אומנם בתוך אריזה, אבל בכל זאת הגעתי
למקומות רחוקים. עבדתי בארץ הקודש, עברתי מגורים, למדתי שפות, היכרתי שלושה ילדים,
ואפילו מנעתי רצח. לא סתם איזה מוות בעריסה, אלא רצח של ממש. תסכימו, רקורד מרשים
למוצץ סיליקון מין השורה.
תתבוננו במוצץ בפעולה. הוא תקוע בפה
התינוק, פיטמתו מופנית כלפי גרונו הקטן והרך של הילד, לחוצה אי-שם בין חיכו, לשונו
ושיניו (אם כבר יצאו). הכפתור העגול של מגן המוצץ פונה כלפי חוץ, כמו עינו השלישית
של התינוק, שמסתכלת, מתבוננת ומפנימה, ללא הפסקה. אם להשתמש במתאפורת האנשה, אנחנו
העדים האילמים של התפתחות התינוק ושל סביבתו הקרובה. אם יש לכם ילדים קטנים, תנסו
לחשוב מה רואים המוצצים שאתם תוקעים בפיהם.
התמזל מזלי ונוצרתי באנגליה, במפעל
למוצרים לילדים בגיל הרך. לא באיזה חור בסין או בהודו. הזיכרונות שלי מתהליך היצור
עדיין חזקים, ואם לא הייתי עשוי מפלסטיק, הייתי מתמלא בתחושת שליחות וגאווה.
המכונות היו מדויקות, פועלי המפעל נעו בין המכונות חמורי סבר מרוב ריכוז ונגעו
בקופסאות שלנו בתנועות מדודות ומדויקות. יכולתי להרגיש את יראת הכבוד שהם רחשו לקו
היצור ולתוצריו, והתוצר - בהתאם.
אני אוהב את המראה החיצוני שלי. הוא
פשוט ואלגנטי, כמו כל דבר מושלם, ובנוסף נושא מסר של שקיפות. מגן הפה וגם הפיטמה
שלי הם שקופים, ורק העיגול באמצע מסומן בצבע תכלת, כמו צבע השמים ללא עננים. יש את
כל המוצצים האלה, בכל צבעי הקשת, עם דמויות מסרטים מצוירים שנראים כמו איזה צעצוע
מטופש. אותי לא יצרו בשביל האימהות האלה שאוהבות את קקופונית הצבעים והדמויות
המצוירות. אם הן רוצות שתינוקותיהן ייראו כמו ליצנים, בבקשה. אני מיועד
לאותם הורים שיקחו את הקופסא בה אני ארוז עם עוד שני שותפיי, ויתחילו לחפש את
מילות הקוד המסבירות את יתרונותיי על פני כל הזיופים האלה מסביב. הם ישמחו לגלות
על הקופסא את הכיתוב "BPA 0%", שרק אנשים
מתורבתים ומעמיקים, שרואים בגידול ילדים עסק רציני, ידעו לפענח. וכמובן הם ימשיכו
לקרוא את האותיות הקטנות מצידה השני של הקופסא:Manufactured in Great Britain” ".
תמיד האמנתי שארץ המוצא קובעת את
גורלך, לפחות עד שלב מסוים בחיים. היא קובעת לאיזו מדינה תגיע, באיזה חנות יציגו
אותך לראווה, וכמובן היא קובעת את פרופיל הקונה. פעם אחת יצא לי לדבר עם איזה מוצץ
מסין שהשוויץ על כל ביקורות האיכות שעשו לו נציגים מהונג-קונג שהגיעו למפעל. הוא
פתח בהסברים מלומדים על כך שהונג-קונג זה לא ממש סין. אחרי שהתחיל להימאס עליי,
אמרתי לו: "חבוב, אתה סיני, לא יעזור בית דין. גם עם תרשום פעמיים BPA
על עצמך, אתה סוג ב'. אתה רוצה לדעת למה? תגיד לי, באיזה מחיר מכרו אותך?"
הסיני לא ענה ונעלב, ומאז כבר לא דיבר איתי. לא כל מה שנוצץ הוא מוצץ, כמו שאומרים
אצלנו.
2
המשלוח שהייתי חלק ממנו הגיע לישראל.
אחרי כמה ימים בדרכים ומחסנים, גיליתי שאנחנו בירושלים. הקופסא שלי הוצבה
בבית מרקחת גדול, נקי וממוזג, מואר באור לבן וחזק. מקום ראוי, מכובד ומרשים לכל
הדעות. ארץ מוצא, כבר אמרנו? וכמובן שהקונה שלי עמד בכל ציפיותיי.
היה זה גבר בסביבות גיל השלושים, שבא
לבית מרקחת עם רשימת הקניות שהייתה רשומה בסמארטפון החדיש שלו. היה לו מבט
של איש עסוק, שאין לו הרבה זמן לבזבז, וזיהיתי אצלו סבר פנים רציני שהזכיר לי את
הפועלים באנגליה. הוא לקח בידו את הקופסא, קרא את הכיתוב מלפנים, את האותיות
הקטנות מאחור, והניחה בעגלת הקניות. בחירה מקצועית, נחושה ומלומדת. חייכתי לעצמי.
להגיד שהייתי שבע רצון זה understatement,
כפי שנהג לומר הבעלים החדש שלי.
שמו היה יואל, והוא היה איש מחשבים.
לאישתו קרו מיכאלה, וגם היא הייתה אשת מחשבים. גיליתי עם הזמן שצירוף המילים
"איש מחשבים" מהלך קסמים על אנשים בישראל. רואים אותם כמו איזו קאסטה
נבחרת של אנשים מיוחדים החיים בעולם משלהם, שהבריות הפשוטות לא מסוגלים להגיע
אליו. לקח לי זמן להבין את השיחות שניהלו בני הזוג, כי שניהם עבדו בחברות היי-טק
נחשבות, וכמעט כל הזמן דיברו על ענייני עבודה: כל אחד בטלפון עם מקום עבודתו,
ובזמן הפנוי אחד עם השני. רק עם התינוק שלהם, שהיה בן 4 חודשים בקושי, וקראו לו
אליוט, הם דיברו בשפה נורמלית.
אליוט היה ילד מקסים, והתאהבתי בו ממבט
ראשון. אולי תגידו שאצלנו להתאהב בתינוק זה עניין מקצועי. לא אתווכח. ובכל זאת
אליוט היה ילד מתוק וחכם, סובלני ונוח לבריות. הוא הוציא אותי מפיו בעדינות כאשר
רצה לאכול, או ביקש להחליף חיתול. הוא היה מסוגל לשכב במשך שעות ליד הוריו התקועים
במסכי הלפטופים שלהם, כל אחד בפינה אחרת בבית: מיכאלה במטבח, יואל בחדר ממ"ד
אותו הפך לחדר עבודה.
יואל הלך לקנות מוצצים לקראת כניסתו של
אליוט למעון תינוקות. מיכאלה סיימה את חופשת הלידה שלה, ומנהלה דרש שתחזור לעבודה
מייד עם סיום החופשה. כניסתו של אליוט למעון מילאה את מיכאלה בפחדים קיומיים, והיא
השתדלה להסתירם מבעלה. כאשר פעם אחת ניסתה לשוחח עם יואל על חששותיה ועל אחת
המטפלות בגן שלא התרשמה ממנה לטובה, בעלה זרק לה בחוסר סבלנות:
- מה את רוצה מהעיר הזאת? המטפלות הן
רק ראי חברתי של המציאות בה.
מיכאלה לא המשיכה בשיחה כי כבר ידעה
שמלבד נושא העבודה, שעליו בעלה אהב לדבר בלהט פנימי בלתי מרוסן, היה עוד נושא
שתמיד זכה להתייחסותו המיידית, אם כי בסימן מינוס. מזה שנה שלמה הוא ניסה לשכנע את
מיכאלה לעזוב את ירושלים ולעבור לתל אביב. האסטרטגיה של השכנוע שלו התבססה על שני
מרכיבים: להדגיש את כל הדברים הטובים בתל אביב ולהשחיר ככל שניתן את תדמיתה של
ירושלים. סלידתו מירושלים, עיר שבה נולד, הייתה כה גדולה, עד שהפסיק לקרוא לה
בשמה, והסתפק בכינוי "העיר הזאת". כל אירוע שלילי בשגרת חייהם זכה
לפרשנותו בהתאם. מאמציו התחילו לשאת פרי לאחרונה, כאשר מיכאלה התקשתה למצוא מעון
מתאים לאליוט.
"את רואה מה זה העיר הזאת? נהג לומר לה. אם את רוצה להישאר כאן צריך להתחרד. או להתאסלם. את רוצה שאגדל פאות? שהילד שלנו יהיה דוס?"
"את רואה מה זה העיר הזאת? נהג לומר לה. אם את רוצה להישאר כאן צריך להתחרד. או להתאסלם. את רוצה שאגדל פאות? שהילד שלנו יהיה דוס?"
אליוט ואני הקשבנו לשיחה, אך פתאום הוא
זרק אותי על הרצפה והתחיל לבכות.
"את רואה, אפילו הילד כבר
מבין!"
אליוט כמובן לא בכה בגלל זה. אם יואל היה קצת יותר קשוב לילד שלו, כמוני למשל, הוא היה נזכר שהתינוק אכל לפני שלוש שעות וכדאי לתת לו בקבוק. אבל צריך להיות מחובר לילדים כמונו כדי להבין את צרכיהם. יואל לא היה רגיש לצרכים של בנו ולא של אישתו.
אליוט כמובן לא בכה בגלל זה. אם יואל היה קצת יותר קשוב לילד שלו, כמוני למשל, הוא היה נזכר שהתינוק אכל לפני שלוש שעות וכדאי לתת לו בקבוק. אבל צריך להיות מחובר לילדים כמונו כדי להבין את צרכיהם. יואל לא היה רגיש לצרכים של בנו ולא של אישתו.
אם למשל היה קצת מתעניין בסיבות
לסירובה של מיכאלה לעזוב את ירושלים, הוא היה לומד שעד שעלתה לישראל מאורוגוואי,
האמינה מיכאלה שירושלים היא עיר הטובה ביותר עלי אדמות. כאשר הייתה בת 16 החליטה
לעלות וכל שאיפותיה התמקדו בירושלים. "תגשימי את חלומי, הלב שלי, לכי לעיר
הנצח", הייתה אומרת לה סבתא עוד כשגרה במונטווידיאו. לו יואל היה מגלה קצת
עניין היה יודע שמיכאלה כתבה לסבתא שלה מכתבים וסיפרה עד כמה מאכזבים החיים בעיר
חלומותיה. למזלי, בתור מוצץ לתינוק, תפקידי לא היה לטפל בקשיי תקשורת בין הוריו של
אליוט.
עם
זאת, לו רק יכולתי, דווקא הייתי מפזר את חששותיה של מיכאלה באשר למעון. כבר אחרי
כמה ימים שביליתי במעון עם אליוט ראיתי שמדובר במקום ראוי. המבנה אומנם לא
היה חדש, אך מסודר, החדרים נקיים, והחצר הציעה מתקנים ומגרש משחקים גדול. החיתולים
הוחלפו בזמן והאוכל שניתן לתינוקות כהלכה. הגננות היו מיומנות והייתי מאוד שבע
רצון מטיפולן בתינוקות. אותה גננת שעוררה את חששותיה של מיכאלה, ששמה יונית, הייתה
עובדת מסורה, והבעיה המרכזית שלה הייתה שהיה לה "פה גדול", כמו שהגדירה
זאת מנהלת המעון, ירדנה. אם הייתם שומעים כיצד יונית ריכלה על הורי התינוקות,
הייתם מבינים שההגדרה של ירדנה נכונה.
מיכאלה הייתה מביאה את אליוט למעון
בבוקר ואוספת אותו אחרי הצהריים, ממהרת לצלוח את הפקקים של ירושלים באותה שעת עומס
בכבישים בה כל ההורים יוצאים לאסוף את ילדיהם. למעון מיכאלה הייתה מגיעה מתנשפת,
פניה אדומות מריצה, ובפיה התנצלות קבועה על האיחור.
"לא נורא, נשמה, לא נורא. תגידי,
אין מישהו שיכול לעזור לך? אולי בעלך, מדי פעם?", הייתה שואלת יונית.
מיכאלה הייתה מרגישה מבוכה, ומגמגמת
איזה הסבר סתום. למחרת הייתי שומע את יונית מספרת לגננות אחרות על שיחתה וגוזרת את
דינו של הורי אליוט:
"מה חשוב לאנשים? עבודה, עבודה,
והילדים בוכים בגן. אין להם לב."
פעם אחת יואל בא לאסוף את אליוט. יונית
הסתכלה עליו במבט מזלזל, הביאה לו את אליוט ואמרה בטון מבודח לכאורה:
"נחמד לראות אותך. סוף-סוף
יודעים שלילד יש אבא".
יואל לא השיב דבר, ועשה את עצמו כאילו
לא שמע. אבל בערב אמר לאישתו:
"את צודקת, הגן של אליוט מפוצץ
בפרחות. אבל ככה זה כאן", - ואחרי זה המשיך עם הפיליפיקה הרגילה בקשר
ל"עיר הזאת".
למחרת שמעתי את יונית במעון מספרת
לגננת אחרת על התרשמותה מיואל:
"ישר ראיתי שהוא אסטרונאוט,
מסתובב לו אי-שם", היא סובבה עם ידה מעל ראשה. התחתן עם המחשב שלו, לא עם
אישתו."
אליוט שכב על שטיח פעילויות ושמע את
יונית מדברת על אביו. אם רק יכולתי להגיד שהיא מבצעת אקט לא חינוכי, כי התינוקות
מבינים הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. כל מילה שנאמרת בנוכחותם, כל מבט שמופנה אליהם
מצד המבוגרים משפיעים על התפתחותם. אבל יונית, עם הפה הגדול שלה, לא רצתה לחשוב
במונחים של חינוך. בניגוד אליי, היא לא חונכה לערכים במפעל המוצצים באנגליה.
זה מה שחשבתי באותו רגע, בקווים כללים.
אבל יומיים אחר כך הייתי עד למקרה ששינה את דעתי על יואל. היה זה ביום שישי, כאשר
אליוט נשאר בבית עם אביו, כיוון שמיכאלה הלכה לעשות קניות. בדרך כלל יואל היה זה
שהלך לקניות, אבל הפעם נשאר בבית כדי לעבוד במחשב על משהו דחוף. לפני שיצאה,
מיכאלה ניסתה להעביר ליואל קורס מזורז על מקרים ותגובות:
- אם הוא יהיה רעב, תכין לא חלב, תחמם
קצת מיים מינרליים, אבל אל תרתיח, אין צורך. על תשכח לבדוק לו חיתול לפני זה.
ותשחק איתו קצת, אל תהיה כל הזמן במחשב.
יואל הנהן בראשו, אבל אני ראיתי שהוא
בקושי הקשיב למיכאלה. וגם אם הקשיב, כנראה שהיו לו תוכניות אחרות. מייד עם צאתה של
מיכאלה, הוא שם את אליוט בטרמפולינה ופתח לו ערוץ הופ לתינוקות. הוא שם אותי בפיו
של אליוט ואמר לבנו בקול של מישהו שמנסה לסגור עיסקה שבורחת לו מהידיים:
"אתה תהיה ילד טוב, אליוט, נכון?
תיתן לאבא לעבוד?" - והלך לחדר עבודה.
אליוט שכב בשקט והביט בטלויזיה שעה
ארוכה. אך בסוף השתעמם והתחיל להזיז את רגליו וידיו, מנסה להרים את גבו. קרא לאבא,
פעם, פעמיים. יואל לא בא, ורק שמענו את הריצה המטורפת של הקלידים במקלדת. אליוט
התחיל להשמיע תחינות חלשות, אחר כך פלט אותי החוצה, והגביר את עצמת בכיו. תיפוף
הקלידים לרגע נפסק.
- כן, חמוד, אני מגיע.
תודה רבה, באמת, חשבתי לעצמי. אחרי כמה התייפחויות נוספות של אליוט, יואל יצא מחדרו, ניגש לאליוט והודיע:
תודה רבה, באמת, חשבתי לעצמי. אחרי כמה התייפחויות נוספות של אליוט, יואל יצא מחדרו, ניגש לאליוט והודיע:
"הינה אבא בא". הוא כבר הרים
אותו מהטרמפולינה, אך באותו רגע צלצל הטלפון.
"חכה שניה, חמוד, אני תיכף בא
לטפל בך". אליוט הוחזר למקום משכבו, ואני הוכנסתי לפיו. יואל רץ לסמארטפון
שלו.
"כן, עופר. כן, בוודאי. אז איך
אתה רוצה שנעשה את זה? חכה, חכה, תן לי לראות את זה במחשב". אליוט בהחלט לא
אהב את השיחה הזו. ברגע קט הוא החריש את אוזניי בצרחת בכי אדירה. אני התגלגלתי
הצידה, מרחם על הילד ומרגיש חוסר אונים. אילולי הייתי עשוי מפלסטיק הייתי צועק ליואל
"תיצא כבר!", אבל דממתי בשל טבעי. אחרי בכי מר וממושך של אליוט יואל יצא
עם הטלפון ליד האוזן, הכניס אותי שוב לפיו של אליוט, וחזר לחדר. ראיתי את דלת
הממ"ד נטרקת בעוצמה. השיחה כנראה הייתה מאוד חשובה.
המשכתי לשמוע את בכיו של התינוק, שעבר
מיבבות מונוטנויות לצרחות חדות, שוב ושוב. אחרי כרבע שעה אליוט התייעף, ורק דמעות
המשיכו לזרום על פניו הקטנות. כאשר יואל יצא מחדר עבודה, אליוט אזר כוח רק ליבבת
תחינה חלושה.
הגעתי למסקנה שיונית צדקה במידה
מסוימת. כנראה ש"העיר הזאת" השפיעה יותר מדי לרעה על סדרי עדיפויות של
יואל.
בשבתות היינו נוסעים לחוף תל אביב,
ואהבתי מאוד את העיר. אפילו יואל היה מתרכך בזמן שהיינו יושבים במסעדה בנמל הישן,
מתענגים בחום של השמש האביבית. אליוט שאהב מאוד את הטיולים האלה היה מסתכל על הים,
מהורהר, מחזיק אותי חזק בין שפתיו העדינות. באחת הנסיעות האלה מיכאלה אמרה ליואל
שהיא מסכימה לעזוב את ירושלים. השיחה שהתפתחה בין השניים מאוד סקרנה אותי, אבל
אליוט פתאום זרק אותי על הרצפה, וכיוון שהתלכלכתי בחול (סיוט של כל מוצץ) מיכאלה
הכניסה אותי לתיק תינוק. במהלך הימים הבאים למדתי כי ההחלטה נפלה, וכי בקיץ עוברים
לתל אביב. יואל הסתובב מרוצה מאוד, פתאום ראיתי אותו מחייך ואפילו משחק עם אליוט
בכמה הזדמנויות. מיכאלה הייתה מוטרדת מהמעבר, אבל ניכר היה כי ההחלטה הקלה גם
עליה. המעבר הזה נראה בעיני כמו חלום שמתגשם, למרות שרק לפני שלושה חודשים לא היה
לי מושג ירוק לא על תל אביב ולא על "העיר הזאת". אבל כפי שכבר הספקתם
לראות, אני לומד מהר.
החיים שלי נכנסו לתקופה של המתנה
מתוקה. הימים היו נעימים ושקטים. כבר ראיתי את עצמי על חוף תל אביב, משתזף יחד עם
אליוט, נהנה מהנוף, מהים, מהשמש. סיפרתי על תוכניותיי למוצץ של ילד אחר, ששכב
כמוני על שטיח פעילויות במעון. המוצץ הזה נראה כמוני, היה שקוף עם כפתור בצבע
תכלת, ולכן הרגשתי בנוח לשתף אותו. הוא הקשיב בנימוס לתיאוריי, ואף פעם לא
הפסיק אותי באמצע. כנראה גם הוא נוצר במקום סולידי. פעם הוא רק אמר שעוד לא יצא לו
לבקר בתל אביב, ואני המשכתי לספר לו על מה שראיתי.
"די, נמאס לי מהעיר הזאת",
אמרתי לו בסוף. ודווקא כאן הוא הפר את שתיקתו כדי לחלוק עליי.
"ירושלים היא עיר נחמדה,
שקט כאן, ואקלים יותר טוב, קריר בערב, אפשר לנשום. וחוץ מזה, אטו סביאטוי גורוד,
עיר קדושה." לא הבנתי באיזו שפה הוא דיבר פתאום, אבל המשכנו להתווכח על
יתרונות החיים בירושלים ותל אביב. אם רק הייתי יודע שגורלי הוא להישאר עדיין
ב"עיר הזאת"...
פתאום הגיעה יונית והסתכלה עלינו.
כלומר עליי ועל בן שיחי. הסתכלה שוב. קודם עליי. אחר כך עליו. אנחנו היינו מוצצים
דומים. שלא לומר זהים. אילולי הייתי עשוי מפלסטיק ויכולתי להזיע, זעה קרה הייתה
כבר יורדת לאורך עמוד השדרה הדמיוני שלי.
יונית לקחה אותנו לכיור, שטפה ביסודיות
עם סבון, ובאה למיטות של הילדים שהתעוררו משנת הצהריים. היא שמה את בן שיחי במיטה
של אליוט, ואותי במיטה של ילד אחר. אתם מכירים את התחושה הזו, כאשר קורא לך משהו
נורא, עד כדי כך נורא שאתה משותק ואחוז אימה, ולא מצליח להוציא הגה מהפה? אם כן,
תוכלו להבין את מצבי באותה שניה.
3
עולמי חרב. גורלי התהפך ברגע אחד. ואם
אז הייתי יודע שטעות זו תוביל לסדרה של תהפוכות בחיי... אבל גם בלי ידיעתן הבנתי
שקרה אסון. הבנתי שלא אגיע לתל אביב, אלא אם כן יונית, באיזה טוויסט בלתי
סביר, תחליף בינינו בחזרה. בן שיחי המנומס, פטריוט ירושלמי גאה, הוא זה שהפך לבר
מזל ויסע לתל אביב בסוף הקיץ. כאשר פגשתי אותו במעון כמה ימים אחרי ההחלפה, היה
נבוך ונמנע מלדבר איתי. אבל עם הזמן התרגל ואפילו התחיל לדבר איתי בציניות בלתי
מוסתרת. פעם אחת אמר לי שבגלל ההתנשאות שלי מגיע לי להישאר ... ב"עיר
הזאת".
הייתי צריך להשלים לא רק עם התהפכות
הגורל, אלא גם עם הירידה במעמדי. קודם הייתי חבר במשפחה של צברים (אומנם מיכאלה
עלתה מארוגוואי, אבל את העולים מדרום אמריקה הצברים מאוד אוהבים, כך שזה לא
נחשב), ממעמד בינוני-גבוה. עכשיו עברתי למשפחה של עולים מרוסיה, בה ההורים
עבדו בשתי עבודות, ואבא הפך את הבית למחסן מחשבים מקולקלים אותם היה מתקן בשעות
הערב, אחרי שחזר ממקום עבודתו העיקרי. כמו שאומרים, מאיגרא רמא...
קשיים בתהליך הקליטה שלי התחילו במחסום
השפה. ההורים של דני, ילד בן שישה חודשים, דיברו איתו וגם ביניהם רוסית. הילד היה
מאוד שובב, והעיף אותי למרחקים גדולים, בשונה
מתנועותיו העדינות של אליוט. התרשמתי שדני לא אהב שסותמים לו את הפה, כיוון שנהג
לקשקש בלי הרף בשפת התינוקות. ובנוסף, היה להם כלב קטן ומרגיז, שכמה פעמיים תפס
אותי בין שיניו, ואמא של דני, טטיאנה, נאלצה לפתוח את לסתותיו בכוח ובנחישות מדהימה
כדי להוציאני משם.
כפי שכבר הבנתם, אבא של דני, יבגני, גם
היה איש מחשבים, אבל ההבדל בינו לבין יואל היה שמים וארץ. יואל עבד בחברה גדולה
ומכובדת, דיבר עם הלקוחות שלו בטלפון באנגלית, ובשיחות אלה כל הזמן היה משתמש
במילים לא מובנות. יבגני עבד באיזה משרד ממשלתי, וכדי להשלים הכנסה היה מתקן
מחשבים בבית, שתפסו חצי מהסלון וחדר שינה. כאשר עבד בבית, היה מושיב את דני לידו
ומסביר בקול רם את התיקונים שעשה במחשבים: "אוקיי, פה יש לנו לוח זכרון
מקולקל. כנראה נצטרך להחליף אותו. מה אתה חושב, דני?", וכך הלאה. דני דווקא
נהנה מהמעמד, לפעמים היה מקבל לידיו איזה חלק מהמחשב ובוחן אותו ארוכות, עד שבסוף
היה משליך אותו על הרצפה.
טטיאנה הייתה אישה מאוד חרוצה, עבדה
בתור רואת חשבון בשתי חברות קטנות, שהציעו לה שכר זעום אך דרשו את מלוא תשומת לבה
כאילו היו תאגיד בינלאומי. לפעמים היו מתקשרים אליה גם בשעות הערב ושמעתי צעקות מגיעות
מהשפופרת. טטיאנה כנראה לא ידעה לריב, ורק הייתה חוזרת על הסבריה כמו רובוט. אחרי
הריבים עם מנהליה לעיתים בכתה לבעלה ויבגני ניסה להרגיעה. "הם יפטרו אותי,
יפטרו אותי", אמרה טטיאנה אחוזת הפחד, אך למחרת מגלה כי למנהליה לא הייתה
כוונה כזאת מלכתחילה, והאיום היה חלק מתרבות השיחה המקומית.
טטיאנה לא אהבה את השיחות בערב גם משום
שהתייחסה ברצינות של מורה מתחילה לחינוך ילדיה. שכחתי לספר כי לדני היה אח, בן
שלוש וחצי שקראו לו גרישקה. בערב טטיאנה הייתה מושיבה את גרישקה לידה ומלמדת אותו
אותיות ברוסית, קוראת לו ספרים על קורוצ'קה ריאבה וזמיי גוריניץ'. באשר לבנה
התינוק, תוכנית החינוך של טטיאנה הייתה יותר מצומצמת. היא רק שרה לו שירי ערש
ברוסית, יפים אבל תמיד עצובים משום מה, והניקה אותו כשהתעורר בלילה. היה לה גם
איזה רעיון מוזר לגמול את דני מחיתולים. ליתר דיוק, היא קבעה מטרה לגמול אותו עד
גיל 10 חודשים, לכל היותר שנה. לשיטתה, ניתן לגמול תינוקות מחיתול בגיל מוקדם,
פשוט צריך להקפיד על כמה כללים פשוטים ולסמוך על האינטליגנציה שלהם. טטיאנה הצליחה
לגמול את אחיו של דני, גרישקה, בגיל 8 חודשים, והתכוונה לחזור על תרגיל דומה עם
בנה השני, אך התקשתה להוציא את תוכניתה אל הפועל. גרישקה נגמל עוד בסנט פטרבורג,
כאשר טטיאנה נשארה איתו בחופשת לידה כמעט שנה, עד שעלו לישראל. כדי לגמול את דני
טטיאנה הזדקקה לשיתוף פעולה מצד הגננות במעון. אך בקשתה נתקלה בתגובה ששילבה בין
גיחוך ללעג גלוי מצד הגננות, וירדנה רק אמרה לה ש"כאן זה לא טירונות
גולני", כיוון שבנה הקטן בדיוק עבר טירונות של החטיבה.
כישלונה העציב אותה מאוד ולא פעם
טטיאנה התלוננה לבעלה על חוסר ההיענות של הגננות:
"אני לא מבינה למה הן לא רוצות
לעזור? מה אכפת להן? הרי יהיה להן פחות עבודה אם התינוק ייגמל?"
טטאינה לא ידעה שמאז בקשתה החריגה,
ולמרות שנענתה בשלילה, הפכה לנושא לבדיחות קבועות בין הגננות. יונית כמובן נתנה את
הטון:
"מה היא חושבת לעצמה, פה זה
רוסיה? לגמול בגיל חצי שנה? ובגיל שנה היא רוצה שהוא ילך לכיתה אלף? הכל הם רוצים
מיד, הרוסים האלה, ואם לא הולך במוח - אז בכוח".
פעם אחת יונית הרחיקה לכת והגיעה
למסקנה עוד יותר מעניינית, בשיחה עם ירדנה:
"ירדנה אני אומרת לך, זה סיפור
מוזר. אני פגשתי הרבה רוסים, ולא שמעתי כאלה דברים. תאמיני לי, היא לא יהודיה.
יהודיות מרוסיה גם לא עושות דברים כאלה."
למזלה, טטיאנה לא שמעה את ההערות האלה.
כל עניין היהודיות היה עבורה קצת רגיש. יצא לי לשמוע אותה מספרת לבעלה שמישהו
בעבודה או ברחוב קרא לה "רוסיה" או "רוסיה מסריחה", או דברים
דומים. תגובתו של יבגני במקרים אלה הייתה קבועה: הוא היה מתעצבן, מכנה את האנשים
האלה "מטומטמים", ומאיים לפרק להם את העצמות. כנראה פעם אחת הוא עשה
משהו כזה, לפחות כך הבנתי מהשיחות שלהם, כייון שכל פעם שיבגני היה מתלהט, טטיאנה
התחננה אליו שלא יעשה דבר. "איזה חלאות! פשוט חלאות!"
היה צועק במשך שעה שלמה.
האמת היא שיונית הייתה צודקת באופן
חלקי: טטיאנה לא הייתה יהודיה לפני שעלתה לארץ. אחרי שעלתה נרשמה לקורס גיור,
ובמשך שנה שלמה למדה יהדות והלכות. המפקח מטעם הרבנות נהג לבקר אצלם בבית, גם אחרי
סיום הקורס. למרות ביקורי פתע בבית, שהוציאו את יבגני משלוותו, טטיאנה תמיד שמרה
על ארשת פנים רגועה. במהלך הקורס טטיאנה לימדה את יבגני, יהודי למהדרין, כל מיני
מנהגים ביהדות אותם כלל לא הכיר. גם אחרי שהמפקח הפסיק לבוא, הקפידה להדליק נרות
בשבת ולהפריד בין חלבי לבשרי. יבגני השלים עם ההרגלים החדשים, למרות שלא שמע על
קיומם לפני הגיור של אישתו. וכיצד היה יודע, אם הוריו, יהודים טהורים אומנם, היו בורים
ועמי הארץ בענייני ההלכה היהודית?
הוריו של יבגני היו מגיעים להתארח כמעט
כל סוף שבוע. מה שלא היה לרוחה של טטיאנה. בזמן שהתארחו מיעטה לדבר, וכמו שאמרה
פעם ליבגני, "סבלה בשקט". הבעיה שלה הייתה בעיקר עם חמותה. אביו של
יבגני, סמיון בוריסוביץ', היה דווקא איש שקט, שאת רוב זמנו העביר בקריאת עיתונים
רוסיים במרפסת הקטנה של הדירה, או בצפיה בטלויזיה רוסית. אבל הסבתא, ורוניקה
יוסיפובנה, הייתה מכורה לחינוך ילדים, ואם להיות מדויק, להנחיות לטטיאנה כיצד צריך
לחנך אותם. היא הפגינה רצון עז להשתלב בעבודות הבית ולסייע להורים הצעירים. היא
ניסתה לקרוא לגרישקה ספרים ברוסית שהביאה מרוסיה במטען גדול, שטפה בקבוקים לדני
וביקשה להאכיל אותו. אך פעלתנותה לא זכתה להוקרה מצד טטיאנה. כבר אחרי המשפט השני
בספרים שהביאה - מרשאק, אגניה בארטו וצ'וקובסקי - גרישקה לא הצליח להסתיר את
שעמומו, להפתעתה הגמורה של ורוניקה יוסיפובנה. דני לא שש לאכול את המרקים
שהכינה. ורוניקה יוסיפובנה לא ראתה בכך כישלון אישי, אלא קונספירציה שמופנית נגדה,
ובליבה האשימה את טטיאנה בקשירת קשר. אחרי שורה של כשלונות, הייתה מצטרפת לבעלה
היושב במרפסת, או מול טלויזיה, ומתלוננת על דרכי החינוך של הילדים. "מסכנים
הילדים, אני לא יודעת מה יצא מהם. גרישקה לא מתעניין בספרים, דני אוכל רק את האוכל
מחנות. מסכנים הילדים". סמיון בוריסוביץ רק הנהן בראשו, בלי לנתק את מבטו
מהעיתון. בפעם האחרונה שהתערב בגידול נכדיו היה כאשר הציע ליבגני לקרוא לנולד הרך
דימיטרי, אך משסורב בטענה כי השם אינו ישראלי, הקפיד לשמור על נייטרליות.
פעם אחת יבגני הצליח לשכנע את טטאינה
לנצל את הגעת הוריו כדי לצאת למנוחה של כמה שעות בים המלח, בלי הילדים. טטיאנה
עמדה בסירובה מאז לידתו של דני, אבל בסוף נכנעה. לפני שיצאו טטיאנה התחילה להסביר
לחמותה כיצד לטפל בדני, אך ורוניקה יוסיפובנה עצרה אותה בקול סמכותי:
"חמודתי, אני גם גידלתי ילדים
(למרות שיבגני היה בנה היחיד), אל תדאגי. תבלו בנעימים."
לי היו חששות מהישארותה של ורוניקה
יוסיפובנה בלי כל פיקוח, וצדקתי. אחרי שדחפה את המרק שלה לדני, שעיקם את פיו
בעלבון זועק לשמיים, החליפה לו חיתולים, תוך שהיא אומרת "מסכנים
הילדים", ישבה שעה ארוכה עם גרישקה וקרא לו בספר, נכנסה למטבח, ומבטה הסגיר
שהיא בחיפוש משימה חדשה. היא הסתכלה עליי ועוד שני מוצצים שהיו מונחים על מגבת
קטנה מתייבשים אחרי שטיפה. עוד לפני שניחשתי מה צופן לי העתיד, ראיתי אותה מרתיחה
מיים בסיר גדול, וזורקת את כולנו לתוך המיים המבעבעים...
"אני בטוחה שהיא אף פעם לא עשתה
את זה" , צעקה מהמטבח לסמיון בוריסוביץ' בתור דיווח על פעילותה. "לפחות
פעם אחת אעשה סטרליזציה".
"אצלם בטח לא יודעים מה זה",
אמרה היא בשקט לעצמה. אחרי כמה שעות של הרהורים על משמעות המשפט האחרון, הגעתי
למסקנה שלמרות הגיור של טטיאנה ורוניקה יוסיפובנה לא ראתה בכלתה יהודיה לכל דבר.
תהליך "סטריליזציה" נתן את
אותותיו על המראה שלי שכה הייתי גאה בו. צבע התכלת שעל כפתורי החוויר, הפלסטיק של
הפיטמה איבד את שקיפותו. מזל שאני עשוי מפלסטיק איכותי, אחרת הייתי מתפרק.
אחרי חודשיים שביליתי עם דני, השלמתי
עם המחשבה שלא אעבור לתל אביב. חיכיתי שיגדל קצת וההורים יקחו אותו לים המלח, שאותו
העדיפו,מדום מה, על חוף תל אביב. אפילו בהדרגה התחלתי להשתכנע בצידקתו של הפטריוט
הירולשמי, שבינתיים הפך למעריץ של תל אביב, שירושלים היא לא עיר כל כך גרועה. אבל
אז קרה משהו נורא, שלידו הסטרליזיציה נראית כאמבטית קצף חביבה.
ולפני שאספר לכם מה קרה, רק תענו לי על
השאלה: האם מוצץ הוא פריט לתרומה? כלומר מוצץ משומש, לא חדש מאריזה?
וזה מה שקרה לי: הפכתי לתרומה. אני
בטוח שיבגני הכניס אותי בטעות לארגז קרטון שטטיאנה הניחה בסלון. היא הסבירה לו
שפגשה נציגה מאיזו עמותה שאוספת תרומות עבור המשפחות הנזקקות עם ילדים. בזמן
שטטיאנה בדקה את הבגדים שהיו קטנים על דני, יבגני הלך לאסוף מהמטבח חבילה סגורה של
חיתולים. אחר כך חזר לסלון וצירף לארגז התרומות משאית צעצוע. לצערי שכבתי בתוך
המשאית: דני הפיל אותי לתוכה כמה ימים קודם לכן. יבגני לא שם לב לרעש העדין שנשמע
מתוך המשאית. הארגז נסגר ושמעתי את החריקה המבהילה של סלוטייף העוטף את הארגז. כך
הסתיימה עוד תקופה בחיי.
4
מלא
חששות, שכבתי לי בחושך הרבה זמן, אולי כמה ימים. הפחד הגדול שלי היה שיזרקו אותי
לפח מייד אחרי הגילוי. הרי לא מעבירים מוצצים בין ילדים, אלא אם כן בטעות, כמו
שעשתה יונית. חוסר הוודאות והפחד שאחזו בי אחרי שהוכנסתי לתוך הארגז התחלפו בהדרגה
באדישות, שהלכה והתעצמה ככל שהמעברים בין מחסנים ומשאיות הלכו והתמשכו.
הפעם כבר לא היה לי מושג מהי עיר היעד
שלנו. כאשר פתחו את הקופסא תחילה חשבתי שאני כבר לא בישראל. מי שעמד מעל הקופסא
היה גבר שחום עור, לבוש חולצה לבנה ארוכה ומכנסיים רחבים, שהוציא את החפצים והניחם
על הספה עליה ישב. לידו ישבה אישה, גם היא שחומה, שהחזיקה בידיה תינוקת, שהיתה בת
שנה לערך, ומיותר לציין שגם היא היתה שחומה. לידה עמדה ילדה בערך בת 10, וכבר
ניחשתם מה היה צבע אורה. ילד קטן, בן חמש או שש, עמד ליד הארגז, וניסה לראות את
תכולתו מבעד לידיו של אביו. אביו הוציא את הדברים לאט, בשקט, ולפעמים כאשר הילד
הוריד את ראשו נמוך מדי מעל הארגז, אביו דחף אותו הצידה ואמר לו משהו לא נחמד,
בשפה שלא הייתה מוכרת לי כלל וכלל. האב הוציא את כלי המיטה, ושם אותם על הספה, אחר
כך כרית שהייתה מקופלת וחנוקה בעטיפת פלסטיק, קיט של סבונים וכלי רחצה. כאשר הגיע
תורה של המשאית שכלאה אותי בתוכה , אב המשפחה הוציאה בעדינות ונתנה לילד. הילד
חייך וקפץ בשמחה, שם את המשאית על הרצפה, ודחפה קלות. אחר כך יותר חזק, ועוד יותר
חזק, עד שהמשאית התנגשה ברגל אחד הכיסאות, התהפכה ואני התגלגלתי החוצה.
"איננה, איננה!" קרא הילד
לאימו והצביע עליי. כיוון שאז עוד לא שלטתי בשפתם,
לא ידעתי למה לצפות. הילדה הגדולה הרימה אותי מהרצפה, נתנה לאימה, ואמרה משהו
בשפתם, תוך אזכור המילה "מוצץ". בתוך חוסר הוודאות הכללית, לפחות ידעתי
שאני עדיין בישראל. דרך אגב, אינני מבין מדוע לא חשבו על מילה עברית יותר מוצלחת
למוצץ, למשל "מרגיעון", כמו באנגלית? ניחא היופי האסתטי, אבל איפה
הדיוק? הרי המוצץ איננו זה שמוצץ, הוא זה שמוצצים אותו, הנמצץ! שמתי לב שבישראל לא
מוטרדים מבעיות בלשניות יתר על המידע. כך זה כנראה כאשר יש כל כך הרבה שפות שונות
על כל קילומטר מרובע.
המעבר שלי למשפחת עולים מאתיופיה היה קשה, למרות שכבר נכביתי בחווית הקליטה. אני כבר לא מדבר על השפה. אפילו את השמות של בני המשפחה החדשה שלי לקח לי זמן להכיר. קודם כל יש לכל אחד מהם הרבה שמות, וככל שהאיש יותר מבוגר ככה יש לו יותר שמות. לאב המשפחה למשל קראו גם אבבה, גם אבט, ועוד כל מיני שמות, ובעצם השם שלו היה ביווטה. גם לאימה קראו בשמות שונים: הילדים שלה קראו לה אננה, אבל קרובי משפחה שהיו מגיעים אליהם לדירה אמרו לה אממה או אנט, ובכלל קראו לה טלאנש. אפילו לתינוקת כולם קראו דנסה, אבל אחותה, התעקשה לקרוא לה דנה, כיוון שהיו לה שני שמות, אחד בעברית ואחד באמהרית. האחות הגדולה של דנסה-דנה, נולדה באתיופיה, וכל הזמן ביקשה מהוריה לשנות לה שם, ואפילו הציעה להם חלופות ששמעה מבנות הכיתה בבית ספר: מירי או אור. אבל אביה התנגד, ואפילו פעם אחת סטר לה בפניה על ההתחצפות. וכך בינתיים היא נשארה מרנש, שאומר מתוקה, אבל ראיתי שזה לא ממתיק לה את החיים.
לאחיה הקטן דווקא לא הייתה שום בעיה עם
השם היחיד שלו, שאותו למדתי ביום הראשון - דמקו. הוא היה ילד מלא חיים וסקרנות,
התעניין בי לא פחות מאחותו התינוקת, ואפילו הכניס אותי כמה פעמים לפיו, כדי להרגיש
את טעמי. הוא עשה את זה בזמן שאימו ואחותו לא היו עם דנסה, אחרת היה חוטף סטירה או
חבטה מצלצלת בראשו. חשתי הערצה לדמקו, כיוון ששמר על מורל גבוה למרות כל החבטות,
הסטירות והמהלומות שספג מהוריו. ידו הזריזה של אביו הייתה מונחתת על ראשו או על
לחייו בתדירות די גבוהה, לפעמים בגלל מילה לא טובה, ולפעמים אפילו בגלל מבט שלא
מצא חן בעיני אביו. אך דמקו רק היה מסתפק בבכי קצר, ואחרי דקה היה שוכח את כל
המאורע.
לדנסה היה אופי שונה לגמרי, שהצדיק את
משמעות שמה. היא הייתה תינוקת רגועה, שבקושי הפרה את השקט ששרר בדירה אחרי שהילדים
הלכו לבית ספר. ההורים לא דיברו הרבה ביניהם, רק החליפו מילה פה מילה שם, ודנסה
הייתה כמוהם. היא בכתה בשקט, אמרה בשקט את מילותיה הראשונות, ורוב הזמן ישבה
במיטתה או על הרצפה משחקת עם פירמידת טבעות צבעוניות או איתי. הייתי בעיניה צעצוע,
לא מוצץ. מהסיבה הזו לא תמיד ליוויתי אותה, גם כאשר טלאנש לקחה אותה לטייל. בשעות
אחר הצהריים טלאנש הייתה הולכת לאסוף את ילדיה מגן ובית ספר. אחר כך חוזרת למרכז
קליטה, אך במקום לעלות לדירתה הייתה הולכת לבקר את קרובי משפחתה שגם התגוררו במרכז
הקליטה שלנו. סבב ביקורים היה נמשך שעות ארוכות. טלאנש הייתה עולה ויורדת קומות,
מתניידת בין דירות של קרובי משפחה, כאילו מנסה להימנע מלחזור לדירתה. רק בשעות
הערב הייתה חוזרת הביתה.
לעיתים קרובות נשכחתי בבית ונשארתי עם
ביווטה. ביווטה העביר את זמנו בצורה די משעממת. אחרי צאת אישתו לאיסוף ילדים, היה
מתיישב או נשכב ליד מכשיר טייפ, מאזין לתחנת הרדיו באמהרית. אחר כך היה יוצא
למרפסת ושעה ארוכה מסתכל על תנועת המכוניות ובני אדם, או נשכב במיטה מנסה ללמוד
עברית. בדרך כלל אחרי כמה דקות היה נרדם. כנראה עקב הצלחה מאוד מוגבלת בלימוד
עברית, כמעט ולא שמעתי אותו מדבר את השפה. אחרי כמה שעות שינה היה מתעורר, הולך
למטבח לשתות מים מהברז, וחוזר למרפסת. שנת אחר הצהרים לא הייתה מטיבה עימו,
כפי שיכלו להרגיש אישתו וילדיו. הם היו נכנסים לדירה בשקט, משתדלים לא לעשות רעש,
דמקו ומרנש מתגנבות לחדרם, וטלאנש הולכת מייד למטבח. אבל זה לא עזר להם. ביווטה
היה נכנס למטבח כדי לנזוף באישתו על כך שנעדרה מהבית חצי יום, פטפטה עם קרובי
משפחתה, והזניחה את הבית. טלאנש שתקה, ואף פעם לא השיבה על טענותיו. בפנים חתומות
הסתובבה במטבח ועסקה בהכנת ארוחת ערב: טיגון לחמי אינג'רה, הכנת תבשיל עדשים,
תפוחי אדמה, וקליית קפה.
"את אף פעם לא בבית. איפה הלכת כל
היום? איפה הכבוד שלך למשפחה? איפה הכבוד שלך לבעלך?", היה מטיח
בה האשמות, לפעמים מרים את קולו, ולפעמים חוזר לקול חלש של אכזבה ויאוש. דנסה שכבה
בכיסא תינוק והסתכלה על הוריה במבט מודאג. אחרי כמה דקות של נזיפות והאשמות,
ביווטה היה חוזר לסלון הקטן ומדליק טלויזיה. אם דמקו או מרנש היו נכנסים לסלון
בטעות הם הסתכנו בגערה של אביהם.
לארוחת הערב המשפחה התיישבה ליד
השולחן, סביב מגש עגול, ועליו תבשילים אתיופיים שהיו מאוד שונים ממה שראיתי בשתי
המשפחות הקודמות. גם מהלך הארוחה היה מאוד שונה: כאן כולם שתקו בזמן הארוחה, והיו
מרוכזים באכילה, רק לפעמים ביווטה היה מחליף כמה משפטים עם טלאנש. עבור יואל
ומיכאלה, וגם טטיאנה ויבגני ארוחה הייתה הזדמנות לדבר על הא ועל דא. אבל כאן
הארוחה הייתה הזדמנות לשבת בשקט ביחד. שעות אחרי הארוחה היו שקטות אף יותר. ביווטה
כבר לא נזף באישת ולא רב איתה, הילדים הלכו לשחק עם חבריהם במסדרונות או בחדר
מחשב. טלאנש הייתה מרדימה את דנסה, ושרה לה תמיד אותו שיר ערש:
ילדתי, תישני
הקטנה, תישני,
אימא לצדך,
אל תפחדי.
אילולי הייתי עשוי מפלסטיק השיר היה
מרגש אותי. שמעתי בו את הרוח שנושבת במדבר האתיופי, את החום של השמש הקופחת שלא
זזה מאמצע השמיים, את האדמה היבשה והסדוקה, ובתוך כל זה נשמע קולה של טלאנש,
ופתאום אמהרית נשמעה כשפה היפה ביותר בעולם...
דנסה הייתה נרדמת, שפתיה נפתחות ואני
מתגלגל לצידה, ונשאר לידה כל הלילה, כמו שומר ראש קטן אך נאמן. לצערי, הדקות
הקצרות האלה של עדינות ורוגע היו מעטות מדי. אחרי שדנסה נרדמה, טלאנש הייתה חוזרת
לסלון ולעיתים קרובות הצעקות של ביווטה על אישתו היו מתחדשות. פעם אחת שמעתי
במעומעם את טלאנש שאמרה: "עבודה", "עברית", "קורס",
ואחר כך צעקות של ביווטה: "תתביישי לך", "את לא מבינה",
"בושה, בושה". פעם אחת שמעתי רעש חבטה חזקה, ואחר כך רעש של כיסא שנפל
על הרצפה. אחר כך שמעתי את דמקו בוכה חזק יותר מהרגיל, ואז שוב צעקות של ביווטה.
למחרת ראיתי סימן כחול מתחת לעינה הימנית של טלאנש.
בימים שבאו אחר כך הבנתי שביווטה הוא
איש מסכן ודעתו עכורה עליו. מאז שהגיע לישראל לפני שנתיים, לא מצא עבודה. לא מצא
כי בעצם גם לא חיפש אותה. הוא לא ידע לדבר עברית, ובכל השיחות שהיו לו עם כל מיני
יועצים ונציגים שהיו באים לפגוש אותו בדירה או במשרד בקומה ראשונה נכח גם מתורגמן
בשם שלמה, עולה מאתיופיה שהגיע לישראל לפני הרבה שנים. פעם אחת באה לחדר יועצת של
המרכז בליווי שלמה המתורגמן.
היועצת דיברה ארוכות על החשיבות של
לימוד עברית וחיפוש עבודה, ואחר כך שלמה תרגם אותה באריכות. ביווטה הנהן בראשו
בהסכמה, בלי לומר מילה. בסוף המונולוג היועצת שאלה אותו:
- אתה חושב שתרצה לקחת קורס נוסף של
עברית?
ביווטה הנהן שוב.
- אתה רוצה לדעת את השעות, ואת המקום?
הוא שוב הנהן בראשו.
על פרצופה של היועצת ניתן היה לקרוא
סימני יאוש ברורים.
- אולי אתם צריכים עוד עזרה עם הילדים?
- היא שאלה שוב, והפעם הסתכלה גם על טלאנש שישבה בחדר.
- לא, לא, לא, הכל בסדר, ענה ביווטה
במילים המעטות שידע לומר בעברית.
הפעם התערב שלמה, שאמר באמהרית:
- אתה באמת תילך לקורס, או שאמרת סתם?
- אתה רוצה לומר שאני משקר? -
עלבון חזק נשמע בקולו של ביווטה.
- לא, לא, לא, רק רוצים לעזור לך. למה
אתה כועס. גם השכנים שלכם אומרים... - שלמה פתאום נעצר, מנסה למצוא את המילים
המתאימות. - אנחנו מבינים שקשה לך, ביווטה, אבל צריך למצוא פתרון. אולי אם טלאנש
כבר מסתדרת עם העברית שתתחיל לעבוד, ככה גם תוכל להכניס קצת כסף לבית. מה אתה
אומר?
ביווטה הביט בו בחוסר אמון.
- אנחנו נחשוב על זה, - ושוב הנהן
בראשו.
אחרי כמה ימים טלאנש התחילה לעבוד
בניקיון. שלמה יחד עם היועצת מצאו עבורה עבודה בחצי משרה, בשעות אחר הצהריים
במתנ"ס שהיה סמוך למרכז קליטה. ביווטה הסכים בתנאי שטלאנש תמצא סידור לדנסה.
טלאנש ביקשה מבת דודתה, אדנו, שהתגוררה שתי קומות מעליה, לשמור על דנסה עד חזרתה
של מרנש מבית ספר. אדנו הסכימה ברצון לשמור על דנסה, אך אמרה:
- את לא חוששת מביווטה? נמר צריך לצאת
לצייד, לא לשבת בכלוב. את רוצה להיות נמר במקומו? את יודעת שבעלי התחיל קורס לנהג
אוטובוס? ביווטה לא רוצה לעשות את זה?
- איזה קורס! הוא בקושי יודע לומר שלוש
מילים בעברית. וגם לא רוצה ללמוד.
אדנו הנידה בראשה.
- לא טוב לו שיישאר בבית, אני מכירה את
ביווטה...
בסוף יום העבודה הראשון טלאנש חזרה
מרוצה וסיפרה לביווטה בהתלהבות על האנשים הנחמדים שפגשה, על המשכורת. ביווטה שאל
הרבה שאלות, והסתכל על אישתו כאילו ראה אדם אחר מולו. בהדרגה חשדנותו נסוגה,
ובאותו ערב הוא אפילו לא צעק על ילדים. אך בחלוף יומיים חזר למנהגיו הישנים, סטר
לילדיו, צעק על אישתו, ומדי פעם גם היה דוחף אותה ומפילה על הרצפה. לפעמים יצא
מפיו ריח דוחה של אלכוהול ובאותם ימים היה בלתי נסבל במיוחד. היו ימים שבשעות הערב
היה יוצא כדי לדבר עם כמה חברים לצרה שהתגוררו במרכז וכמוהו היו מובטלים ובילו כל
היום בחצר הבניין. היה חוזר לדירה מאוחר מאוד, כאשר ילדים כבר ישנו, אך הדבר לא הפריע
לו לריב עם טלאנש. טענותיו כלפיה תמיד חזרו על עצמן: הוא האשים אותה בהזנחת הבית,
בכך שבורחת לעבודה ומשאירה אותו לבד לטפל ב"הכל".
ביום שהביאה את המשכורת הראשונה ביווטה
נמנע מהרגליו הרעים ושוב הסתכל על אישתו במבט אחר, ששילב הערכה וחשדנות. אבל
חשדנותו הייתה חזקה מדיי, חזקה ממנו. כמה ימים יותר מאוחר כבר האשים את טלאנש על
שהסתירה חלק מהמשכורת. באותו ערב הוא היכה את טלאנש בפניה, ודם התחיל זורם מאפה.
היא ניסתה להסתתר ממנו בחדר ילדים, אך הוא רץ אחריה, דחף הצידה בכל הכוח את מיטת
התינוקות עם דנסה שכבר ישנה, תפס את אישתו ביד והטיח אותה בקיר. דמקו התחיל לבכות
בקול רם, ודנסה הצטרפה אליו בבכיה העדין. מרנש הפגינה זריזות גדולה, התחמקה מהחדר,
ותוך דקה חזרה עם אדנו ובעלה שתפסו את ביווטה המשתולל. התפרצותו נישלה אותו כמעט
מכול כוחו, והם השתלטו עליו בקלות. הוא רק המשיך לצעוק: "גנבת! גנבת!
בושה!"
באותו לילה טלאנש וילדיה ישנו אצל
אדנו. בעלה של אדנו נשאר אצל ביווטה וחזר מאוחר בלילה. למחרת בבוקר ביווטה
בא לבקש מטלאנש לחזור לדירה. כאשר הוא נכנס לדירתה של אדנו, דמקו ומרנש לא יצאו
לסלון ונשארו לשבת עם דנסה בחדר שינה. טלאנש יצאה לקראתו מלווה באדנו ובעלה. אחרי
דין ודברים של כרבע שעה, היא אמרה לילדיה לחזור איתה לדירתם. כנראה הושג פיוס.
אבל הפיוס היה מוזר מאוד. טלאש וביווטה
הפסיקו לדבר אחד עם השני לחלוטין. טלאנש המשיכה לעבוד, ועם שובה מעבודתה באה קודם
לדירתה של אדנו. ילדיה היו איתה רוב הזמן, ורק בשעות הערב המאוחרות היו חוזרים
כולם הביתה. הילדים היו נכנסים מהר למיטה, וטלאנש נשארת ליד מיטתה של דנסה ישובה
על כיסא וישנה בו עד הבוקר. ביווטה גם מיעט להיות בבית ובילה את רוב שעות הערב עם
חבריו. מרנש ודמקו פתאום נהיו שקטים, והשמחה הטבעית של דמקו התפוגגה מייד בכניסה
לבית. דווקא דנסה שעד עכשיו הייתה שקטה, החלה לבכות בתדירות, ויבבה דקות ארוכות
לפני שנרדמה, תשושה מבכיה שנשמע כמו אזעקת אמבולנס.
עבר שבוע, ועוד שבוע, והשתיקה בין
ביווטה לטלאנש הפכה להרגל והוסיפה למועקה הכללית. במהלך ימי חול הם הצליחו להתחמק אחד
מהשני, ורק ביום שבת, שזחילתו איטית ומשעממת, היה להם קשה יותר לשמור על ההסדר
החדש. היה זה צפוי בעיני שאם יקרה משהו לא טוב זה יקרה בשבת.
באותו יום שבת ביווטה חזר הביתה
לפנינו. אחרי שהתארחה כרגיל אצל אדנו טלאנש חזרה לדירתה ופתחה את הדלת לאט, כדי לא
להרעיש, ונתנה לילדים לעבור במהירות לחדרם. אבל ביווטה מיד קם מהספה בסלון
והתקרב לטלאנש. מפיו יצא ריח חריף.
- למה את חוזרת מאוחר?
טלאנש מלמלה להגנתה: "לא שמתי לב
לשעה". ביווטה הטיל בה מבט כבד, וחזר לסלון. נשימתו הייתה עמוקה וכבדה, עיניו
בורקות מכעס.
טלאנש ניצלה את הרגע, וחמקה מאחורי דלת
חדר הילדים. בחדר היא לחשה:
- דמקו, מרנש, מהר, תצאו, רוצו לאדנו!
רוצו, בשקט!
כנראה היא ראתה בעיניים של ביווטה
דברים שרק היא ידעה לפרש נכון.
היא תפסה את ידו של דמקו שישב במיטה
ושפשף את עיניו, ודחפה אותו לכיוון הדלת. דמקו הבין מהר מה עליו לעשות ויצא מחדרו,
טלאנש העבירה את דנסה מידיה לידי מרנש ואמרה לה:
- רוצי, תישארו שם עד שאני אבוא...
היא לא סיימה את המשפט. פתאום נשמעה
טריקת דלת הכניסה, ומייד אחר כך שאגתו של ביווטה:
"מה אתם עושים?! עוד איזו בושה
אתם מתכננים?"
טלאנש יצא מהחדר, אך כנראה נתקלה
בביווטה שנע לקראתה. נשמעה חבטה חזקה. מרנש עמדה באמצע החדר עם דנסה בידיה, וכמו
קפאה במקומה. נשמעה סידרה של רעשים אחד אחר השני: עוד מהלומות, טריקת דלת המטבח,
נפילת כיסאות. פתאום בדלת הופיעה שוב טלאנש. על פניה היה מבע של אימה. היא נשפה
החוצה מילה אחת:
- תסתתרו!!
מרנש יצאה משיתוקה, תפסה אותי,
והכניסתני לפיה של דנסה. אחר כך הסתכלה סביבה ודחפה את דנסה מתחת למיטתו של דמקו.
ראיתי את רגליה של מרנש, שפנתה לכיוון הדלת, אבל היה מאוחר מדיי. פתאום שמעתי את
צעקתה הנוראה של טלאנש:
- אתה הורג אותי!
אז
נשמעו צרחות של מרנש, רעש של התגוששות כאוטית, ופתאום ראינו, אני ודנסה, את רגליהן
של טלאנש וביווטה, היא בכפכפים, הוא יחף, מגיעות לחדר ילדים. הרגלים נעו באיזו
ריקוד מטורף וממסמר, ופתאום טלאנש התמוטטה על הרצפה, השתטחה עם גבה לכיוונינו,
וגניחה יצאה מעומק ריאותיה. ואז ראינו את רגליה של מרנש בורחות מהחדר, רגלי אביה
בעקבותיה, מרנש צורחת ופתאום מפסיקה. ושוב רעש נפילה על הרצפה, דלת הכניסה
נטרקת, וצעדי ביווטה נעלמים אי שם בתוך מדרגות הבנין. לפתע כל המהומה הסתיימה
והמקום התמלא שקט מוחלט. בתוך השקט הזה שלולית של דם מתחת לגופתה של טלאנש התרחבה
והתקרבה למיטה שמתחתיה שכבה דנסה ואני בפיה.
5
אם
לא הייתי עשוי מפלסטיק, כנראה הייתי אחוז אימה ולא מסוגל להתפנות לפלפולים
פילוסופיים. אבל הרגשות שמורים לבני אנוש. בזמן שביווטה שם את פעמיו לכיוון לא
ברור לחלוטין, בזמן שדמקו בוודאי הגיע לאדנו וסיפר לה את מה שקרה, בשעה הזו שטלאנש
שכבה, כאמור, ספוגה בדם של עצמה וביתה מרנש אולי הייתה במצב דומה בסלון, דווקא
בשעה זו השתרר שקט סביבי והתחלתי להרהר בחיי. אין כל ספק כי התהפוכות שעברתי מאז
שנרכשתי על-ידי יואל בבית מרקחת בירושלים, זעזעו את האמונה שלי במזלי הטוב. לא ארץ
המוצא, ולא זהות הרוכש, ולא המראה ההיגיאני המושלם שלי לא קבעו את גורלי. מה שקבע
את גורלי היה סידרה של מעשים מוזרים, לעיתים ללא כוונה תחילה, של צירופי מקרים
וטעויות גורליות. כמו שעכשיו גורלי הוא להיות תקוע בפיה של דנסה. למזלה היא פשוט
נרדמה. זו הדרך של תינוקות להתמודד עם מצבים כאלה.
אך
במה שונה גורלי מזה של התינוקות שלי? הם לא בחרו לבוא לעולם, אבל כאשר באו בוודאי
לא ציפו לקבלת פנים כזו, ועוד מהוריהם. אליוט לא רצה להתחרות עם מחשב על תשומת לב
של אביו, ודני לא ביקש להשתתף בפרויקט חינוך לגמילה מחיתולים. ודנסה... דנסה.
באמת, אם לא הייתי עשוי מפלסטיק, עיניי כבר היו מתמלאות דמעות.
ואחרי שחשבתי על התינוקות שלי, חשבתי
על הוריהם. במה הם שונים ממני? הרהרתי על האנשים שפגשתי בצמתים השונים בחיי. חשבתי
על מיכאלה שכל ילדותה חלמה לחיות בירושלים, ואחרי שהגיעה לעיר חפצה, חלומה התנפץ
לרסיסים, ובוודאי שנדנודי בעלה לא היו לעזר. ויואל שנולד בירושלים, אבל למד לשנוא
את העיר הזאת, עד שהרצון לנוטשה הפך לכפייתי. האם בתל אביב יפסיק לאמלל את חיי
אישתו ואליוט?. וחשבתי על טטיאנה שהיגרה לישראל מרוסיה והתגיירה כדי לדאוג לעתיד
נוח יותר עבור בניה, רק כדי לגלות שמאמציה כלל לא יפתרו אותה מהערות מעליבות, כולל
מכיוון חמותה. וחשבתי על טלאנש שעלתה לישראל מהמדבר האתיופי רק בשביל למצוא את
מותה בדירה הקטנה של מרכז הקליטה. חשבתי גם על ביווטה, אריה בכלוב, שהגיע לישראל
כדי לאבד את בטחונו העצמי, ולהרביץ ללא רסן לאישתו וילדיו, ואז בסופו של דבר
לרצוח את אישתו ואת ביתו. ורק בזכות מרנש דנסה נשארה בחיים. ואולי קצת בזכותי, כי
שיניה הקטנות אחזו בי בכל כוח לסתותיה.
ואז חשבתי לעצמי: האם החיים של כל
האנשים האלה אינם תוצאה של צירופי מקרים מוזרים, של טעויות מצערות ושל מעשיהם של
אנשים אחרים?
הרהוריי
הופסקו בשניה. שמעתי ריצה במסדרון לכיוון הדירה, מלווה בקולות רמים, דלת הכניסה
נפתחה והלמה בקיר בעצמה, ושמעתי את אדנו ובעלה בין הנכנסים לדירה.
-
היא נושמת, היא נושמת! - צעקה אדנו, והבנתי שמרנש בחיים. אז שמעתי את אנחותיה של
מרנש שאמרה כמה מילים. אדנה ובעלו נכנסו לחדר ילדים. ראיתי את אדנו מתכופפת מעל
גופה של טלאנש, דמעותיה זולגות על לחייה, והיא צועקת, ללה הפסקה:
-
הרג אותה! הרג אותה! הוא הרג אותה!
אחר
כך נכנסו עוד אנשים, כמה מהם התכופפו מעל טלאנש. ראיתי המון רגלים שנכנסות לחדר,
ובכיה של אדנו מתרעם מעל ההמולה. שומר הבניין שהתכופף מעל פניה של טלאנש, פתאום
צעק על אדנו:
-
תוציאו את האישה הזו, אני לא שומע כלום!
אדנו
נעלמו מאחורי הדלת שנטרקה בכוח מאחוריה. ואז שמעתי את השומר אומר:
-
היא נושמת, באימא שלי, נושמת, היא בחיים!
בעקבות
המילים האלה קמה המולה רבתי בחדר, שלחצי שעה הפך למעין מקום מעבר של עשרות אנשים,
שנכנסו, יצאו, באו, הלכו וחזרו, צעקו, נתנו הוראות, בעברית, באמהרית. הרעש הזה
העיר את דנסה, שהתחילה להזיז את רגליה, אך עדיין לא הוציאה הגה מהפה. בינתיים החדר
התפנה מאנשים, וגם טלאנש פונתה על אלונקה, ידיה מחוברות לאינפוזיה ועל פניה מסכה
גדולה. בחדר שוב השתרר שקט, ורק שני זוגות רגליים, בנעלים שחורות, של שני שוטרים,
נעמדו ליד שלולית דם.
-הגופה
של האב יצאה לאבו כביר? - שאל אחד השוטרים במכשיר הקשר. המכשיר חרחר בחזרה:
"חיובי".
-
לפחות אין זירת רצח, רק התאבדות, - אמר השוטר שהיה הצעיר בין השניים, לפי הקול. – האימא
והבת בחיים. והבעל כבר לא ידע את זה.
-
מבחינתו זה כבר לא משנה. זה גורל. - הגיב המבוגר בצורה לקונית.
ברגע
זה דנסה הוציאה אותי מהפה והפילתני על הרצפה. התגלגלתי מחוץ למיטה. שני השוטרים
הסתכלו עליי בתדהמה. ואז הצעיר התקרב, התכופף וראה את דנסה שהסתכלה עליו בעיניה
השחורות והנוצצות.
-
שמעי, אתה לא תאמין, איזה קטע מטורף! - צעק השוטר ההמום ומשך את דנסה ברגליה
מחוץ למיטה.
השוטר
הצעיר הרים את דנסה בידיו, ורק אז היא התחילה לבכות בכל הכוח. מה לעשות, היא
תינוקת, זו הדרך שבה הם מתמודדים עם מצבים כאלה.
השוטר
המבוגר בא לקראתי והרימני מהרצפה. הוא הסתכל אליי במבט ארוך, כמו מבקש לחדור לתוכי
וללמוד אותי.
-
ניקח את זה כמוצג? - שאל השוטר הצעיר, כשהוא מחזיק את דנסה בידיו.
השוטר
המבוגר הסתכל על דנסה הבוכה:
-
היא זקוקה לו יותר, - והכניסני
לפיה של דנסה.
6
אחרי כל מה שעברתי בחיי הקצרים, הייתי יכול לשנות מקצוע בקלות. הייתי יכול להיות
מתורגמן לשפות זרות, למשל לתרגם מאמהרית לרוסית, פגשתם פעם אחד כזה? הייתי יכול
להיות מומחה להגירה ואנתרופולוגיה. אפילו יכולתי להצטרף למשטרה ולמנוע פשעים
נגד תינוקות, והאפשרות הזו קוסמת לי יותר מאחרות. במיוחד שהשוטר שמעי יכול להמליץ
עליי.
אבל מוצץ זה לא מקצוע, לא משלח יד
שמחליפים אותו ככל שעולה על רוחנו. להיות מוצץ זה יעוד. יעוד שלי הוא לשמור על
דנסה. אם הייתי בן אנוש בוודאי הייתי מרגיש גוואה על כך שהצלתי אותה. אבל רגשות זה
בתחום של בני אנוש. דאגתי העיקרית היא שלא יאבדו אותי ברחוב או באיזה מגרש משחקים.
הרי בסופו של דבר אני סתם חתיכת פלסטיק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה