אסירי השחמט

    סגן ראשון טרוֹסְטְניקוֹב היה שמח ומאושר כפי שלא קרה לו מאז שעבר למקום שירותו הנוכחי לפני שנה. תוך חודשים ספורים הרעיון שעלה בראשו קרם אור וגידים. היום הוא עומד בפתח מועדון השחמט החדש ומסתכל על שורה ארוכה של שולחנות עץ, שפניהם מקושטות במשבצות צהובות וחומות. בקצה שורת השולחנות, בצידו השני של האולם, על הקיר תלוי לוח הדגמה גדול, משובץ בשישים וארבע משבצות שחורות ולבנות, עם כלי משחק, גם הם שחורים ולבנים, מסודרים בשורות ישרות, מהודקים ללוח במגנטים עגולים על גבם, ששים אלי קרב. העושר השחמטאי הזה מתענג בקרני השמש המפתיעה של סוף פברואר, שמתפרצת למועדון דרך ארבעה חלונות גבוהים שבצד שמאל. בצד ימין, ליד הקיר, נעמדים שני ארונות ספרים גדולים, חדשים ועדיין ריקים מכל תכולה, ורק כתמי השמש המשתקפים על-פני השולחנות המבריקים מרצדים על מדפיהם המלוטשים. ריח חזק וממכר של לכת עץ עדיין מורגש בחדר. ריצפת פרקט מצוחצחת, כיסאות עץ צמודים לשולחנות בסדר מופתי. "הכל מוכן, כמו למסדר", חושב טרוסטניקוב, ודבריו של מיכאל איבאניץ' שעומד מאחוריו, כמו חוזרים על מחשבותיו:

         "מה דעתך, חבר הסגן הראשון, ללא סיקוס, ללא פגם?"

        הדבר המצחיק הוא שכל הרעיון הזה נולד בזכות אחת השיחות הרגילות בין הקצינים בחדר אוכל של הבסיס. הקצינים דיברו על ענפי הספורט בהם מצטיינים הספורטאים הסובייטים הצטיינות יתרה. אחרי ששיבחו את האתלטים שלא מתעייפים לזכות במדליות, אחרי שדיברו בהתלהבות על שחקני הוקי קרח שפיצחו את סוד הליגה הלאומית האמריקאית, אחרי שהסכימו כי כדורגלנים מאכזבים כהרגלם, טרוסטניקוב העלה על נס את אמני השחמט הסובייטים שכובשים בשיטתיות את פסגת הליגה העולמית. הקצינים ביקשו לשמוע יותר פרטים, וטרוסטניקוב שמח לשתף אותם ברצף ההצלחות של בוטביניק, פטרוסיאן, סמיסלוב וטל. וכמובן של אנטולי קרפוב, שהיכה שוק על ירך את קורצ'נוי, וגם אם יאותגר על-ידי מישהו בעתיד הקרוב יהיה זה שחקן סובייטי אחר, גארי קספרוב. הקצינים נהנו לשמוע את הסברו המלומד של טרוסטניקוב והתעניינו מנין השליטה בתחום. טרוסטניקוב הסביר כי בצעירותו היה שחקן מקצועי. סגן ראשון קמינסקי, הידיד הקרוב של טרוסטניקוב, אמר אז: "איזה כישרון מתבזבז! למה לא סיפרת? אולי תלמד אותנו קצת לשחק, תעשה לנו, איך זה נקרא... משחק סימולטני?"

השיחה בחדר אוכל כמו שחררה איזה פקק בתוך מוחו. באותו ערב ממש, צמח בראשו הרעיון להקים מועדון שחמט לחיילי וקציני הבסיס. מחשבות אלה החזירו אותו לתקופת צעירותו, ומילאוהו בהרגשת געגועים נעימה ועצובה. הוא התחיל לשחק בגיל חמש, עוד בזמן שגר ברפובליקה הדמוקרטית של גרמניה, מקום שירותו של אביו הקצין. בזמן הלימודים בבית הספר המשיך ללמוד את המשחק, והצליח בתחרויות עירוניות ומחוזיות. בגיל 17 ניסה לזכות בתואר מועמד לאמן. בתקופה זו, שהייתה קצרה אומנם, חשב על מסלול מקצועי בענף, בעידודו של המאמן שלו, סַמואיל מוֹיסֵייביץ'. אך סידרה של הפסדים בתחרויות, ורצונו העז של אביו שיבחר בקריירה צבאית הכריעו את הכף. אחרי ארבע שנים בבית הספר הצבאי של חיל כוחות הפנים, ושלוש שנים כמדריך באותו בית הספר, קיבל הצבה במתקן 7425 של כוחות הפנים, המופקד על בית הכלא בעיר ז'יטומיר. מאז שנכנס למסגרת צבאית הפסיק לחלוטין להתאמן ולהשתתף בתחרויות, ובהדרגה המשחק הפך לתחביב של סוף שבוע. בבית הספר של חיל הפנים עוד שיחק עם עמיתיו הצוערים שגילו חיבה לשחמט, אך בשל הפער הגדול בינו לבין יריביו המזדמנים איבד עניין במשחקים מולם. עיסוקו בשחמט הצטמצם לפתרון החידות השחמטאיות שמצא בעיתונים "טרוד" ו"איזבסטיה". עם הגיעו לבסיסו החדש לא סיפר לאיש על תחביבו, אפילו לסגן ראשון קמינסקי עמו התיידד מהתחלה.

 למחרת טרוסטניקוב שיתף בהתלהבות כמה מעמיתיו הקצינים ברעיון, אך אלה לא גילו עניין רב ביוזמתו. היחיד שהתייחס בהבנה היה קמינסקי:

"בטח, הרעיון טוב מאוד. למה שלא תדבר עם קוֹרוֹלֵנְקוֹ? – ואז חזר והפציר בטרוסטניקוב, כהרגלו: סאָשַה, שחמט זה טוב, אבל זה לא תירוץ. מתי תמצא לך כלה?"

רב סרן קורולנקו היה מפקד בסיס מוערך ואהוד על פקודיו. למרות שהיה לפעמים מחמיר בענייני משמעת והשתמש ללא מעצורים בלשונו הלא נורמטיבית, קציניו וחייליו ידוע ידעו כי קורולנקו הוא איש הגון וישר, ובנוסף בעל תושיה וחוש פרגמטי. קורולנקו הקשיב לטרוסטניקוב, מבלי להוריד ממנו את מבטו, מבט של איש מנוסה אך חסר סבלנות, ואז אמר בנחרצות, כאילו בקשתו של הקצין הייתה כבר ידועה לו ורק חיכה שיסיים את משפטו:

"דוֹבְרֶה[1], טרוסטניקוב, שחמט זה טוב, אבל לא לחיילים. כדי לשמור על זֵקים[2] אנחנו לא צריכים סמרטוטונים. יש המון ילדים בשכונה, מסתובבים ללא מעש בין הרגליים.  למה שלא תארגן להם חוג? אדבר עם מנהל הקולוניה[3]... אז אתה, קורולנקו עצר בחיפוש אחרי מילה מתאימה, מומחה לשחמט?"

 "כן, יש לי קטגוריה ראשונה", ענה טרוסטניקוב וראה מבע של הפתעה אצל קורולנקו.

"למה לא? בעצם לא מפתיע", קורולנקו הסתכל על פניו הממושקפות של טרוסטניקוב ופנה לעיסוקיו הדחופים.

במהלכיו הבאים לקידום היוזמה הוכיח קורולנקו שאין דבר העומד בפני רצונו. באותו היום התקשר למנהל הקולוניה בעניין מועדון השחמט, ולשמחתו גילה כי דבריו נופלים על אוזניים קשובות. מנהל הקולוניה סיפר כי במועדון הספורט שנפתח לפני שנה ומארח את ילדי השכונה לחוג סאַמְבוֹ[4], יש אולם ריק. אומנם נדרש בו שיפוץ, אבל תוך כמה חודשים אפשר להכין אותו לפתיחת מועדון השחמט. בזה ניתן אור ירוק לתחילת העבודות.

באורח בלתי צפוי טרוסטניקוב מצא את עצמו עסוק מעל הראש בהכנות לפתיחת חוג השחמט. בשנה שבילה בז'יטומיר שגרת קיומו הרווקי התקבעה באופן בלתי נמנע. חייו נסובו סביב המשמרות הארוכות לעייפה בבית הכלא, יציאות עם עמיתיו הקצינים לבתי הקולנוע במרכז העיר, וקריאת ספרים ששאל בספריה של מפעל העץ העירוני בשדרת לנין. טרוסטניקוב אהב לטייל ברחובות מרכז העיר ולהרחיק עד לפארק גאגארין, לראות את טטרב[5] המתגלגל לאיטו מתחת לגשר. אך בהדרגה חבריו הקצינים התחתנו וכתוצאה מכך שינו את הרגלי בילוים. מסלולי טיוליו של טרוסטניקוב החלו להידמות אחד לשני; אוצרות הספריה מוצו; בתי הקולנוע איבדו את משיכתם הראשונית. טרוסטניקוב הרגיש בודד, ומה שהיה גרוע עוד יותר, משועמם לחלוטין, כמעט כמו יבגני אונגין אחרי הגעתו לכפר. העיסוק בהקמת מועדון השחמט פתאום סלל את דרכו מחוץ לשגרתו האפורה.

רב סרן קורולנקו ביקש מטרוסטניקוב להתלוות אליו כדי לראות יחד את האולם המיועד לחוג. הקצינים בחנו את האולם, קורולנקו שאל את טרוסטניקוב לאיזה ציוד יזדקק, והלה שלף דף מקופל מכיס חולצתו עם רשימת הדברים ומסר אותו לרב סרן.

"לוח הדגמה - אחד, שולחנות עם לוחות למשחק - עשר, כסאות... שעונים...  דוברה, סגן, אני רואה שהכנת הכל. כל הכבוד. אני אדאג לך לפועלים, ואתה תסביר להם מה לעשות. בעצם, אתה צריך נגר טוב. יש פה אחד, ידי זהב. גולקו קוראים לו. אני אוציא אותו בשבילך", אמר קורולנקו בהתלהבות, "תראה איזה ידיים יש לו. אתה תראה, הוא יעשה לך מועדון לתפארת".

האסיר גולקו, כמו רוב חבריו לסורג ובריח, נראה יותר זקן מגילו האמיתי. הוא היה כבן שלושים, אך במבט ראשון ניתן היה להוסיף לו עוד עשור שנים. טרוסטניקוב שם לב עוד בימיו הראשונים בכלא כי רוב האסירים נראו יותר מבוגרים מגילם, אפילו חשד שיש כאן איזו מניפולציה מצידם כדי ליצור רושם מוטעה של זקנה וותק, שני נתונים חשובים בין כותלי הממסד הזה. גולקו היה איש גבוה, כמעט כמו טרוסטניקוב. פניו היו גדולות ועגולות, כתפיו רחבות, כפות ידיו בשרניות, עם אצבעות ארוכות וחזקות, תוצאה של אחיזת מקצועה ובולי עץ רחבים.

מתוך סקרנות טרוסטניקוב ערך בירור אצל פקיד הרישום בכלא והסתבר שמיכאל איבאניץ' גולקו נשפט בשל מה שמכונה "רצח לא מכוון", לפי הגדרות חוק העונשין הסובייטי. דווקא הסעיף הזה יכול היה להקל על עונשו של גולקו,  אך משום מה בית המשפט החמיר בגזר הדין. אולי היה זה בשל מצב הגילופין בעת המעשה, אולי בגלל הנחיות ענישה חדשות שהגיעו מגבוה לרגל קמפיין תורן של השלטונות, ואולי בגלל הסנגור שלא עשה את עבודתו כהלכה. כך או אחרת, מיכאל איבאניץ' חטף עשר שנים בפנים.

עבור מיכאל איבאניץ' השנים בכלא עברו מהר, הרבה יותר מהר מתקופה בה התנהל משפטו. הזיכרון של התקופה הרחוקה ההיא דקר את מוחו כמו שבב עץ שנתקע בתוך ראשו. דווקא במפעל הקולוניה מצא מיכאל איבאניץ' מפלט למצבו הנפשי הירוד. בחייו הקודמים נחשב לשיפוצניק מצליח והיה עושה כסף טוב בחלטורות, מעל ומעבר בהשוואה למשכורתו החוקית. מיכאל איבאניץ' הצטיין בכל המקצועות: צבע וסיוד, חשמל ושרברבות, וכמובן עבודות עץ למיניהם. אפילו ידע לשים פרקט. כבר אז יצא לו הכינוי "ידי זהב". חיבתו לעץ ועיבודו עשתה לו שירות טוב בחייו החדשים בקולוניה. כישרונו התגלה במהרה, ומנהל העבודה במפעל צירף אותו לקבוצת בעלי מקצוע שטיפלו בהזמנות מיוחדות. בזכות המוניטין שיצא לו, וגם הודות לדרכיו המאופקות ומזגו השקט, מיכאל איבאניץ' נהנה כבר בשנים הראשונות בכלא מיחס מועדף של מנהליו, ואפילו קיבל אישור יציאה לעבודות מחוץ לחומות המתקן.

ההזמנה של טרוסטניקוב הפתיעה אותו, אבל הוא אפילו לא הניד עפעף. רק הנהן בראשו כאילו קיבל הזמנות של שולחנות שחמט פעמיים ביום. נוכח שתיקת בן שיחו, טרוסטניקוב שלא ידע כיצד לפרש אותה, המשיך להסביר ולתאר את הפרויקט שלו: לוח הדגמה צריך להיות בגודל מטר על מטר לפחות, והכלים יוצמדו אליו באמצעות מגנטים קטנים. לוחות שחמט ישורטטו על פני השולחן, כל שולחן יצויד במגירה קטנה לכלי המשחק. על כל הלוחות יש לכתוב מספרים לגובה ואותיות לטיניות לאורך.

"איזה אותיות?" - שאל מיכאל איבאניץ', המשפט הראשון שהוציא מתחילת שיחתם.

"אותיות לטיניות, כמו שמקובל בשחמט", ענה הקצין, וראה צל של דאגה חולף על פניו של מיכאל איבאניץ', והוסיף: "אל תדאג, אני אראה לך אותן."

האותיות הלטיניות הפכו לאתגר הגדול ביותר של גולקו, לא הלוחות, לא המגירות, לא הכלים או לוח ההדגמה. כתלמיד בבית הספר מיכאל איבניץ' נעדר מרוב השיעורים, אך שיעורי השפה הזרה היו בזבוז זמן לפי הגדרה. כמו שאמר אחיו הבכור, סמכות עליונה בעיניו: "בשביל מה ללמוד אנגלית אם כולם מסביב מדברים רוסית"? טרוסטניקוב נאלץ לכתוב את האותיות מספר פעמים, ובסוף הביא ספר עם תמונות של לוח השחמט כדי להראות למיכאל איבאניץ'. מיכאל איבאניץ' ניסה לתרגל את כתיבת האותיות על הדף. לטרוסטניקוב היה מוזר לראות את האיש הגדול הזה, שלפת מקצועה, פטיש ואיזמל באחיזת הפלדה של ידיו, פתאום נתקף חרדה בהתמודדות עם f, ו-g, ו-h הזעירות והחומקות.

"מיכאל איבאניץ', אל תדאג, אנחנו ננצח את האותיות האלה!" עודד אותו טרוסטניקוב. עם הזמן הוא הצליח לקרוא מקצת ממחשבותיו של גולקו לפי הבעות פניו של שותפו. על כל פנים שתיקתו הקבועה של גולקו כבר לא העיקה עליו. טרוסטניקוב היה מסתכל על ידיו המיומנות של מיכאל איבאניץ', ומתפעל כל פעם מחדש, כמו כל מי שראה את גולקו בעבודה. לפעמים עברה בראשו מחשבה שידי הזהב האלה הרגו אדם, ואז טרוסטניקוב הרגיש דחף חזק לשאול את גולקו על חייו לפני הכלא. אך היו אלה עיניים של גולקו שמנעו ממנו להשמיע את שאלתו. למרות כל ניסיונותיו, טרוסטניקור לא הצליח ליצור קשר עין עם מיכאיל איבאניץ'. לגולקו היה הרגל מוזר להסיט את מבטו ממי שעמד מולו ודיבר איתו, במיוחד עם היה זה נציג השלטונות: או שנעץ את מבטו ברצפה או שנתן לעיניו לרחף מעל ראשו של בן-שיחו. טרוסטניקוב אפילו סיפר על רשמיו לקמינסקי שהסתפק באמירה "נשמתו של אחר - מחשכים".

בסוף חודש ינואר המועדון היה מוכן. מיכאל איבאניץ' היה מרוצה מאוד מפרי עמלו: הכל באולם השחמט החדש נראה מושלם, מצוחצח ומדויק, אפילו האותיות הלטיניות. "ללא סיקוס, ללא פגם?" - שאל את טרוסטיקוב. הקצין שמע בקולו של שותפו צליל לא אופייני, צליל של שביעות רצון וגאווה. אחרי חודשיים של היכרות עם הקצין מיכאל איבאניץ' הרשה לעצמו להתבטא קצת יותר בחופשיות. אך לא לפני שווידא כי החייל המלווה נשאר לעמוד בחוץ ולא יכול היה לשמוע אותם.

"ומתי תתחילו ללמד פה?" שאל את הקצין.

"בראשון למרץ, עוד חודש. הם תלו מודעה במשרד הראשי, וגם הפיצו את המידע לכל הקצינים. אמרו לי שיהיה לפחות חמישה עשר תלמידים… תבוא לראות בעצמך, אני אדאג לך לאישור יציאה." שפתותיו של מיכאל איבאניץ' התעקמו קמעה ויצרו זווית זעירה שטרוסטניקוב פירש כחיוך.

הידיעה על פתיחת חוג שחמט עשתה לה כנפיים בקרב עובדי המתקן. לודמילה אומנם לא עבדה בכלא, אולם שמעה על כך בחנות "טרויאנדה". רומה, בנה, שמע את הידיעה מאנדרייקה, שכנו וחברו, שאמו עבדה במנהלה של הקולוניה. רומה ואנדרייקה שיחקו הרבה ביחד, ושחמט היה אחד המשחקים האהובים עליהם. מתברר שלא מעט ילדים אחרים גם רצו להירשם לחוג. היו גם מתלבטים שהחליטו להצטרף אחרי דברי השכנוע של רומה ואנדרייקה. אפילו סיריוז'ה מקומה ארבע, שלא חש אהדה מיוחדת למשחק ותמיד העדיף קלפים או משחקים חסרי משמעות כמו ירי רוגטקות על היונים בחצר, היה מסוקרן והסכים לבוא לשיעור הראשון כדי להתרשם.

הציפיה לפתיחת החוג הציתה את דמיונו של רומה. הוא למד שחמט בגיל שש, בהדרכת אביו. בני משפחתו היו ליריביו הראשונים. נצחונותיו על הסבתא היו מהירים ומילאוהו בגאווה. לעומת זאת, הפסדיו מול אביו דכדכוהו מאוד, עד דמעות. הוא שיחק עם קרובי המשפחה שבאו לבקר, עם החברים לכיתה, ובזכות אנדרייקה היה לו יריב קבוע ליד הבית. עבור רומה שחמט היה משחק מיוחד ואצילי, שונה לחלוטין מהרפרטואר הרגיל של בילויי החצר: קלפים, דומינו, דמקה או "וְצַ'פַייֶבַה"[6]. בזמן ההמתנה לפתיחת החוג רומה לעיתים קרובות ניסה לדמיין את השיעורים ואת עצמו משחק ומנצח. לא יהיה זה מוגזם לומר שבינו לבין עצמו אף התחיל לפנטז על עתידו כשחמטאי מקצועי.

אך להתלהבותו הבסיסית התווספה גם תחושה של מוזרות מסוימת. כיצד זה אפשרי שבשכונה כמו שלנו, חשב רומה, פותחים חוג שחמט? היה זה מעשה נדיר, נטול הקשר הגיוני, וכמובן חסר תקדים. השכונה הרי מרוחקת ממרכז העיר, מופרדת ממנו על-ידי מגרש מפלצתי בגודלו של מפעל הרהיטים. מסילות הברזל שנמתחו מעברו השני של רחוב ואטוטין[7] תוחמות את השכונה מהצד המזרחי; ברחוב קוטובסקי[8] בנייני השכונה נפגשים עם גדרותיהם של מפעל המזון ומגרש הקינופרוקאט[9]. בצידה הצפוני השכונה מכותרת בחומה החיצונית של בית הכלא. אך הריחוק והבידוד של השכונה לא היה בהם כדי להסביר את המוזרות הזו. מה שהיה מוזר באמת בעיני רומה הוא שבית הכלא היה אחראי על הקמתו וניהולו של חוג שחמט. חוג שחמט מטעם "הקולוניה המתקנת תחת משטר מחמיר" - זה נשמע כמו איזו בדיחה! מצד אחד – אסירים אפורי המראה, חומות וסלילים של גדר תיל, ומצד שני – שחמט, קרב מוחות, משחק של חשיבה מעודנת. רומה חש חוסר התאמה בין שני העולמות. אולי היה זה משום שלא נולד בשכונה, להבדיל מרוב חבריו לחצר.

הקרבה לבית הכלא העירוני הורגשה היטב בשכונה. מחצית מכל תושביה עבדו במנהלה של הקולוניה או היו קצינים המוצבים בבסיס חיל הפנים האחראי על שמירת המתקן. מה שהיכה את רומה בתדהמה בימיו הראשונים בשכונה היו האסירים שהסתובבו בה בחופשיות רבה. האסירים עשו עבודות שונות ומגוונות בשכונה:  שיפוצים, צביעה, תחזוקת מתקני ילדים ועבודות בדירותיהם של קצינים. האסירים הסתובבו בין חצרות הבתים, מחזיקים כלי עבודה, לבושים במדיהם האחידים, אפורים ודהויים, על ראשיהם המגולחים כובעי קפי בצבע אפור. תנועתם הייתה מלווה על-ידי חיילים, אם כי מייד ניתן היה לראות באיזו קלות דעת התייחסו החיילים למשימת השמירה. בזמן שהאסירים שקדו על עבודותיהם, החיילים היו מתיישבים על איזה מעקה או ספסל מזדמן, מנהלים שיחות, צוחקים, מעשנים ומתעלמים מבני שמירתם. היחסים בין החיילים לאסירים הפתיעו את רומה, ורק אחרי זמן מה התרגל למחשבה שהאסירים כלל לא מחפשים להימלט והחיילים כלל לא מודאגים מאפשרות בריחתם. היה זה מעין דו-קיום מוזר אך מוסכם, תוך הפנמה גמורה מצד האסירים של מצבם ומעמדם.

להבדיל מנוכחותם המוזרה של האסירים אליה התרגל מהר וממנה למד להתעלם, היה דבר אחד בבית הכלא שמשך את תשומת ליבו של רומה באופן קבוע. היו אלה ארובות המפעלים של הקולוניה, שתי ארובות גבוהות, כל אחד אולי כשבעים מטר גובה, ועוד אחת, נמוכה יותר. הארובות הזדקרו לשמיים מעל גגות המבנים החומים של בית הכלא ובלטו בנוף שנפתח מהמרפסת. הארובות השחורות חלשו על קו האופק ומבטו של צופה מהמרפסת נתקל בהכרח בהן ובעשן המתעמר מתוך לועיהן. רומה המציא יעוד חדש לארובות האלה בעיני רוחו: חיזוי מזג האוויר. יחד עם השמש ששקעה מאחוריהן, הארובות סיפקו לרומה את הנתונים הדרושים לניבוי התחזית.

רומה אימץ את התחביב בעקבות קריאת ספר הלימוד "ידיעת הטבע" בכיתה הרביעית, שמשום מה עשה עליו רושם בלתי נשכח. מדי ערב הוא נעמד במרפסת ובחן את התנהגות העשן שיצא מארובות הקולוניה. אחר כך התמקד בגווני השמים המלווים את החמה בשקיעתה. השמש גלשה לעבר קו האופק מארובה אחת לשניה לשלישית, ירדה בהן כמו במדרגות. סימני החיזוי היו מאוד פשוטים: אם, למשל, בזמן השקיעה העשן עולה למעלה, בלא הפרעה, וישר לשמים, סימן שמזג האוויר מתייצב. שקיעה שצובעת את השמים במגוון נדיב של צבעים, מצהוב זהוב קרוב לקו האופק עד ירקרק-כחול גבוה בשמים, גם היא מבשרת על יום רגוע ובהיר, בלי רוחות וגשם. בעונות החמות השמש שנמסה בתוך קו האופק, כמו חתיכת חמאה שנספגת במחבט חם, מספקת סימן נוסף של מזג אוויר טוב. "זה אומר שאנחנו בליבו של אנטיציקלון", חשב רומה. לעומת זאת, כאשר השמש מתקמצנת על צבעים בעת השקיעה ורק מבעירה את הרקיע באדום לוהט, אפשר לצפות לגשם. אם העשן של הארובות לא מוצא את דרכו לשמיים, ונמשך לכיוון ימין או שמאל, או פשוט נקרע לגזרים – זאת הרוח שמבשרת על התחזקותה מחר, ועל שינוי מזג האוויר.

לארובות היה סדר יום קבוע. בבוקר הן פלטו עשן בצבע לבן או אפור; בשעות הערב העשן נצבע בגוונים כהים יותר; ואילו בלילה, על רקע השמים השחורים, העשן נראה אפור, בדומה לעננים שגלשו מעליו. היה זה מעין רמז על קרבתו המשפחתית של העשן לעננים. בסוף שבוע שתי הארובות הגדולות נחו, ורק שכנתן הקטנה המשיכה בהוצאת עשן לבן. לעיתים העשן התנהג בצורה מסתורית. פעם אחת הארובות שלחו את ענני העשן השחורים לכיוון ביתו של רומה. העשן הסמיך עבר במעופו האיטי בדיוק מעל גג הבניין. אימא אפילו שאלה את רומה מה מסמל שינוי הכיוון הזה. אבל אביו, ארקדיי, ענה במקומו, ומה שאמר לא היה קשור למזג האוויר: "תסגרי את החלונות, מהר! זה מה שאנחנו נושמים, הרעל של הכלא!" העשן צף בשמים כחולים, מחוסר דאגות וחופשי.

בערב שלפני פתיחת חוג שחמט, רומה כהרגלו יצא למרפסת. לא היה צורך לשלוט בסימני החיזוי כדי להבין מה יביא יום חדש. עננים אפורים אגפו את השמיים, הסתירו כוכבים, והפכו את העשן לשקוף. הם הורידו גשם מעורב בפתיתי שלג דקיקים וקרים. רומה כבר פנה כדי לחזור לחדר, אך ראה לפתע שארבעת החלונות של אולם השחמט היו מוארים. הבניין החד-קומתי של מועדון הספורט נצמד לגדר התיל החיצונית של בית הכלא ובקיץ לא נראה מהמרפסת בשל עלווה עבה של העצים. אך עכשיו הבניין נחשף מבעד לענפים הערומים של עצי הגינה הסמוכה. "אור דולק, מתכוננים למחר", חשב רומה.

רומה בא לחוג עם אנדרייקה וסיריוז'ה. כאשר נכנסו המורה עמד ליד השולחן, מעשן סיגריה ומעיין בספר. כובע מצחייה של קצינים היה מונח לידו, עניבתו הירוקה הייתה מונחת מגולגלת בתוך הכובע. כפתור עליון של חולצתו פתוח ושרווליה מקופלים. המורה היה קצין, אבל לא נראה כמו קצין. משקפיו עשו אותו דומה לסטודנט או מרצה באוניברסיטה. הוא בירך את הילדים הנכנסים ב"ערב טוב" חביב וביקש מהם לשבת. חיכה קצת אחרי השעה שש, שעה של פתיחת השיעור, הסתכל על שעונו, כיבה את הסיגריה במאפרה, והתחיל לדבר.

"שמי טרוסטניקוב, אלכסנדר ויקטורוביץ'" – ניכר היה שהוא לא מורה מקצועי, ואפילו נבוך מהמעמד. בואו נעשה היכרות. תגידו לי את השמות שלכם".

"אנדריי טְקאַצ'וּק... סיריוז'ה קוּרְצֵ'נְקוֹ... רומה שטיינמן... ווֹלוֹדיָה מֵלְניקוֹב..." לשיעור הראשון הגיעו תשעה ילדים. השולחנות שנותרו ריקים שידרו אכזבה קלה, אך  המורה כלל לא נראה מוטרד מזה. רומה הביט בחשאי על ילדים אחרים. כולם היו שקטים ומרותקים. אנדרייקה השקיע בהקשבה במיוחד, כולו אוזן, אפילו הניח את ידיו אחת על השנייה, כמו בבית ספר. גם סיריוז'ה הקשיב קשב רב, אם כי היה מסוקרן יותר על-ידי שעוני השחמט, וכבר פעמיים, כאשר המורה הסתובב, לחץ לחיצות ניסוי על הכפתורים העגולים של השעון שעמד לידו.

            "בשיעור הבא נלמד רישום המשחק, אחר כך נעסוק בפתיחות עיקריות. גם ננתח משחקים וחידות ביחד. אבל עכשיו פשוט נערוך שתי תחרויות. קודם אני אשחק נגד כולכם, נעשה משחק סימולטני, ואחר כך נעשה תחרות ביניכם. שחמט זה קודם כל משחק, וכמו בכל משחק, אנחנו  משתפרים כשמשחקים".

            רומה חזר הביתה מאושר. היה זה חוג חלומותיו! המורה היה לטעמו, וגם המקום השני שלקח בתחרות – הפסיד רק לווֹבקה מלניקוב – הוסיף לתחושתו הטובה. בשיעור הבא התייצבו באולם כבר חמישה עשר ילדים, ובשיעור השליש הם היו יותר מעשרים, אפילו נוצר מחסור בשולחנות וכלי משחק.

            טרוסטניקוב הזמין אצל גולקו עוד שלושה שולחנות ובאותה הזדמנות בישר לו כי התקבל אישור יציאה. "כך תוכל לראות את המועדון בפעולה",  אמר לגולקו. אך להפתעתו הגמורה מיכאל איבאניץ' ביקש לבוא בזמן שילדים לא נמצאים.

            "למה אתה לא רוצה? זה הרי בזכותך! הילדים יוכלו להודות לך אישית", ניסה לשכנעו, אך מיכאל איבאני'ץ עמד בשלו, וכהרגלו לא סיפק שום הסבר מילולי. טרוסטניקוב גמר אומר להוציא לפועל את תוכניתו והתעקש, השד יודע למה. כאשר השולחנות החדשים היו מוכנים ביקש שיביאו אותם חצי שעה לפני תחילת השיעור. בזמן שמיכאל איבאניץ' ועוד שני אסירים הכניסו את השולחנות פנימה, החלו להגיע ילדים. הם עצרו לרגע בדלת, מופתעים לראות אסירים בפנים, אך אחר כך התיישבו כבדרך כלל. טרוסטניקוב קלט את מבטו המודאג של מיכאל איבאני'ץ המופנה אליו, אך התעלם ממנו, ואמר בקול רם:

            "רציתי להכיר לכם את מיכאל איבאניץ'. – טרוסטניקוב הצביע בידו על האסיר. – בוא, בוא, מיכאל איבאניץ'". האסיר קפא במקום, כמו בול עץ חסר קול, אך טרוסטניקוב התקרב אליו, ושם יד על כתפו.

            "כל השולחנות האלה, הלוח, הארונות - מיכאל איבאניץ' עשה את כל זה. רציתי שנגיד לו תודה".

            בחדר השתררה שתיקה. הילדים הפסיקו לדבר, הסתכלו על טרוסטניקוב ועל האסיר במדיו האפורים וכובע קפי, מחפשים רמז לתגובה נכונה, כאילו הקצין והאסיר היו לחשני תיאטרון.

            "תודה לך, מיכאל איבאניץ, על העבודה'", אמר טרוסטניקוב.

            "תודה", אמר אנדרייקה, שישב ליד רומה. כולם הסתכלו עליו בתימהון, וסיריוז'ה צחקק וחיקה את אנדרייקה: "תודה! תודה!". כמה ילדים צחקו, וטרוסטניקוב חש אי-נעימות מתפשטת באוויר. פתאום רומה שאל את גולקו: "וגם את הלוח אתם עשיתם?", וכאשר מיכאל איבאניץ' הנהן בראשו, אמר לו "זה ממש יפה". גם ילדים אחרים נענעו בראשם בהסכמה.

            טרוסטניקוב ביקש מילדים להתחיל להתארגן לתחרות ביניהם, וליווה את האסירים בצאתם. בחצר עצר את מיכאל איבאניץ' במרפקו ואמר: "מיכאל איבאניץ', ראית, לא אכלו אותך הילדים", אך האסיר הסתכל עליו במבט נוזף משהו ורק אמר: "לא היה צריך לעשות את זה. הרי הם ילדים. אה!" גולקו הניף את ידו בתנועת אכזבה. טרוסטניקוב נשאר ליד הדלת, מסתכל על האסירים המתרחקים, מנסה להבין את פשר דבריו של גולקו.  

התחבולה של הקצין העליבה את מיכאל איבאניץ'. הוא אפילו רצה  לומר לו משהו, אך התאפק, כהרגלו. "מה הוא חושב לעצמו, הילדון הזה? הוא יודע מה זה ילדים? הוא יודע מה אפשר לעשות למענם?", חשב מיכאל איבאניץ'. לא הייתה לו שום כוונה לשתף את הקצין בסודו. לגולקו לא היו ילדים, אישתו עזבה אותו שנתיים אחרי שהתחתנו. לאחיו, ווֹלוֹדְ'קַה, דווקא היו, שניים - בן ובת. באיזו מסיבה שגרתית גולקו ואחיו שתו קצת יותר מדי והלכו מכות עם מכר משותף, שבסוף מת ממכות. גולקו לקח על עצמו את אשמת אחיו כדי להצילו מכלא. לְמַה זה טוב ששניהם יהיו בכלא? האיש ממילא מת, ואין זה משנה כי חבטה  שהנחית ולוד'קה, עם לבנה אדומה בידיו, שהרגה אותו. ולוד'קה נשאר חופשי כדי לגדל ילדים, גולקו נשפט ונידון למאסר, הכל בהסכמה בין אחים. "אדאג לך, אחי", הבטיח לו ולוד'קה לפני שנפרדו באולם בית המשפט...

            שני שיעורים בשבוע לא הספיקו לרומה ואנדרייקה. כדי להשביע את צימאונם לשחמט היו משחקים כמעט מדי יום אחרי שובם מבית הספר. שני החברים היו הראשונים להתייצב לשיעור, כרבע שעה לפני תחילתו, והספיקו לשחק שניים-שלושה בליצים, מכים בלהיטות על כפתורי השעון. טרוסטניקוב שבע נחת משני תלמידיו החרוצים. במהלך השיעורים ראה אותם מקשיבים לכל מילה. "תשכח מכל הפתיחות הצדדיות האלה, אמר לאנדרייקה. מה זה b שלוש, או h ארבע? ממה אתה מתבייש? תעבוד על המרכז, תכבוש אותו, תאיים על היריב במקום החשוב ביותר". אצל רומה הבחין בנטייה להקריב רגליים. "אתה יכול להקריב אותם, אבל אל תעשה את זה בקלות דעת. אל תזלזל ברגליים. רגלי שמוצב במקום נכון יכול לאיים גם על המלכה. וגם להפוך למלכה בעצמו."

            עם חלוף הזמן החוג הפך בשבילם למקום הנחשק ביותר בשגרה השבועית. טרוסטניקוב ראה אצל שניהם אותה להיטות שחש פעם בעצמו, כאשר התחיל את מסעו בעולם השחמט המקצועי. שניהם רצו ללמוד יותר על פתיחות, על תחבולות, על טקטיקות שונות. פעם אחת הביא לכיתה חידה בשלושה מהלכים שגזר מעיתון והציע לתלמידים לפתור אותה בבית. שני החברים נפגשו בסוף שבוע פעמיים כדי למצוא פתרון, ללא הצלחה. בשיעור הבא הסתבר שהם היו היחידים שעמלו על הפתרון.

            בסוף מאי, לפני מבחני סוף השנה בבית ספר, החוג יצא לחופשה. טרוסטניקוב השאיר לרומה ואנדרייקה כמה משימות לפתור בחופשת הקיץ והבטיח שהחוג יפתח מחדש בספטמבר. רומה התאכזב שהחוג יהיה סגור לאורך כל הקיץ, אך גמר אומר לא לבזבז זמן.

            החוג נפתח מחדש בספטמבר. כבר בשיעור הראשון נוצרה הפתעה במהלך המשחק הסימולטני של טרוסטניקוב עם תלמידיו. משחקו מול רומה הגיע לשלב המציעה, בעוד שניהם שומרים על כוחות כמעט שקולים. יתרונו של המורה הסתכם ברגלי אחד בלבד. רומה הצליח להתגונן בצורה מרשימה. בינתיים טרוסטניקוב ניצח בלוחות אחרים, וכולם התגודדו סביב הלוח של רומה. המשחק הגיע לשלב הסיום, אחרי חילופי רוב הכלים. רומה נשאר עם שני רגליים מול שלושה של טרוסטניקוב כאשר הגעתו של אחד מהם לשורה השמינית הייתה בלתי נמנעת.

"עכשיו כבר אין לך סיכוי,- אמר טרוסטניקוב. - אבל שיחקת יוצא מין הכלל. אני רואה שלא בזבזת זמן בקיץ? אגב, איפה למדת על הגנה סיציליאנית?" שאל את רומה.

"קניתי כמה ספרים בקיץ."

"מה קנית?" – שאל טרוסטניקוב המופתע. רומה סיפר לו על שלושה ספרים שקנה בחנות "זנאניה" ברחוב לנין: "היסטוריה של אולמפיאדות השחמט", "המשחקים הגדולים של אלופי העולם בשחמט",  "טקטיקה ואסטרטגיה של שחמט".

"וקראת את כולם, בקיץ?" – התפעל המורה. רומה נד בראשו: "כן".

            בשיעור הבא הוא  הזמין את רומה לבוא כל שבוע לשיעור נוסף, פרטי. רומה היה מופתע וגאה לזכות בהערכת המורה, אך הרגיש לא נעים להשאיר מאחור את חברו הטוב, אנדרייקה. "אנדרייקה גם יכול לבוא איתי?" שאל. טרוסטניקוב חייך: "רומה, אתם לא באותה רמה. אי-אפשר שכולם יהיו מצטיינים. ראיתי שהוא לא התאמץ כמוך בקיץ".

            שקדנותו של רומה הרשימה את טרוסטניקוב, אך גם גרמה לאי-שקט פנימי. אחרי חופשת הקיץ שובו של החוג עוררה אצלו תחושות מעורבות. הוא כבר הבין שרוב הילדים באים לחוג לא כדי ללמוד, אלא כברירת מחדל כאשר בחוץ ירד גשם. ההערות המלגלגות של הקצינים לא הוסיפו לאובדן עניינו. מהרהר בתלמידו, טרוסטניקוב חזר אחרי השיעור לדירתו, הכין חביתה, פתח טלוויזיה כדי לשמוע חדשות. קריינית של תכנית אקטואליה דיווחה על הצלחות המשק הסוציאליסטי והאיומים מצד גוש נאט"ו. טרוסטניקוב חשב על רומה. "הילד מצפה ממני ליותר ממה שאני מסוגל לתת לו. אבל איזה מין מאמן אני ... סתם שחקן העבר שלא הצליח... הילד באמת מוכשר. אחרי כמה חודשים הצליח ללמוד להתרכז... לא במקרה רוב אלופי העולם באים מתוך העם הזה. כשרון ומשמעת, זה הסוד...  איך אפשר לעזור לו?"

הדקלום המונוטוני של קריינית החדשות התחלף בקולו של שדרן ספורט שהודיע בחגיגיות מוגזמת על פתיחת המשחק על תואר אלוף השחמט בין גארי קספרוב לאנטולי קרפוב. טרוסטניקוב מייד התיישב מול הטלויזיה. על המסך נראו שני יריבים. קרפוב, האלוף המכהן, עם חיוך רשמי שמודבק לפניו הקפואו ומבט הזכוכית האופייני שלו נעוץ בנקודה רחוקה. המתמודד הצעיר עומד לידו, מתוח כמו קפיץ. טרוסטניקוב הקשיב לדיווח עד הסוף, ואז שוב חשב על רומה:  "חבל על הכישרון, צריך לעזור לילד".

  בהדרגה עניינו של טרוסטניקוב במפגשי החוג גווע, ורק השיעורים עם רומה מילאו אותו מרץ והתלהבות. רומה היה תלמיד מוכשר, עם תאבון בלתי נדלה ללימודים. טרוסטניקוב רצה להתקדם מהר, להשלים פערים בתיאוריה, לנתח את המשחקים של קספרוב וקרפוב, וכמובן לשחק אחד על אחד, ללא הפרעת ריכוז במשחק הסימולטני. רומה עמד בקצב והמשיך להפתיעו. הוא למד פתיחות על גרסאותיהם באותה מהירות בה גומעים מים קרים אחרי שלושה ימים במדבר. פתיחה ספרדית, פתיחה איטלקית, גמביט של מלכה, גמביט של מלך, פתיחה של ארבע פרשים – רומה למד את המהלכים ואת השמות האציליים של הפתיחות, כאילו היו נוסחה מאגית למשמעות היקום. השיעורים הפרטיים התארכו, לפעמים עד עשר בערב. אחרי שעות של ישיבה בחדר חם ומלא עשן, המורה והתלמיד היו יוצאים להפסקה בחוץ, לנשום אוויר קר של לילות הסתיו. חושך עטף את הבניין, ורק הפנסים הגבוהים שעמדו לאורך חומת בית הכלא הסמוכה האירו את סביבתם.

            "אנחנו לומדים תיאוריה, וזה חשוב. – טרוסטניקוב פרס את תורתו לרומה שהקשיב לכל מילה, - אבל תזכור שמה שמוביל לניצחון זה לא תיאוריה, אלא החריגה ממנה. ההפתעה. ומספיק לעשות צעד אחד שונה כדי ליצור הפתעה, לבלבל את האויב, ואז אתה לוקח את המשחק. זה כמו במלחמה, מי שיוצר הפתעה, מנצח. אבל לכולם יש נטייה לבצע מהלכים מוכרים, לא לסטות מהקו, ככה יותר בטוח. אפילו שחמטאים גדולים, כמו פישר, חזרו על אותה פתיחה... ותראה את המשחק של קספרוב וקרפוב. הם מכירים אחד את השני, מסתובבים סביב אותן התחלות, מתקשים להפתיע. אבל אתה תראה, מי שיצליח להפתיע - ינצח. ולמי שיהיה יותר סבלנות. אני דווקא מהמר על קספרוב, יש לו  תעוזה להפתיע..." 

            אחרי חודש ימים של שיעורים פרטיים טרוסטניקוב הגיע למסקנה שרומה זקוק לתוכנית אימונים רצינית. הוא כתב מכתב למאמנו סמויאל מויסייביץ' וביקש את עצתו. אומנם הקשר ביניהם הופסק מזה שנים, אך משום מה היה בטוח שהזקן יזכור לו חסד נעורים. בנוסף, רצה לפגוש את הוריו של רומה ולערב אותם בכוונותיו. מניסיונו ידע שללא עזרת הורים אי-אפשר לטפח שחקן צעיר. הוא שאל את קמינסקי אם במקרה משפחתו של רומה מוכרת לו.

"בוודאי, הם השכנים שלי מקומה שלוש. אנשים רציניים וטובים... אז הבן שלהם מחונן בשחמט? לא מפתיע..."

            בשיעור הבא, יום לפני חופשת הסתיו, טרוסטניקוב ביקש מרומה למסור להוריו כי הוא מעוניין לדבר איתם על המשך תכנית האימונים.

"אני רוצה לדבר איתם עליך. אני חושב שאתה יכול להצליח בשחמט, והם יכולים לעזור לי לאמן אותך". מילה "אימונים" עשתה רושם חזק על רומה. כאשר סיפר להורים על בקשת המורה, גם עליהם המילה עשתה רושם. "כל הכבוד, רומקה", חיבק אותו אבא. "תגיד לו שנשמח לראות אותו." באותו יום רומה התקשה להירדם מרוב התרגשות. אחרי שנרדם לבסוף ראה בחלומו לוחות שחמט מתעופפים עם שעוניהם, כלים גדולים על לוח השחמט זזים לבד.  קרפוב עם קספרוב גם הופיעו לכמה רגעים נגד עיניו, ישובים ליד הלוח, אחד מול השני, מחליפים מבטים בעלי כוונות נסתרות...

למחרת התחילה חופשת הסתיו. בשיעור הראשון אחרי החופשה רומה רצה למסור לאלקסנדר ויקטורביץ' את הזמנת הוריו לבוא לביתם.

אך השיעור לא התקיים. אירוע מוזר וחסר תקדים התרחש בכלא.

ביום שלפני סיום החופשה, בערך בשעה שמונה בערב, רומה, אביו וסבתו ישבו בסלון מול מקלט טלויזיה, כאשר אימא, ששטפה כלים במטבח, פתאום צעקה: "אוי, תראו, תראו, בית הכלא בוער!"

            כולם רצו למרפסת. קור של חורף קרוב נגע בפניהם, אבל הם לא שמו לב עליו. אל מול העלטה הכללית בה היה שרוי הבניין, שלהבת אש ענקית התרוממה מעל גגות בנייני הכלא והאירה את השמיים בהבזקי אור צהובים וכתומים. האש התפרסה על כמה בניינים שמאחורי חומת בית הכלא, התפשטה כבעלת הבית הבלעדית של המתקן. משבי רוח זהירים דחפו את לשונות האש לצדדים.  תנועה של להבות האש הייתה דומה לזרועות של תמנון מפלצתי שנחת על הכלא. המרחק גרם לכך שהרעש של האש כלל לא נשמע, הבעירה הייתה חסרת קול, אילמת. לשונות המדורה לפתו את הארובות של רומה, הטביעו אותן בתוכה. האש נהנתה מהתפרסותה החופשית באין מפריע, נעה שמאלה וימינה, נסוגה, ושוב מנסה את כוחה בתנופת התפשטות חדשה, מודעת לעצמתה הפראית, בלתי ניתנת לריסון.

            "איזה דבר", אמר אבא מהופנט על-יד הריקוד הכאוטי של הלהבות.

            "מה יהיה עכשיו?" שאלה אימה, ובקולה נשמעה בהלה ברורה. "זה לא יכול להתפשט לכיוון העצים? על הבניין?"

            אבא ניסה לאמוד את המרחק, הסתכל על העצים, על הבתים ששכנו ליד החומה האדומה של בית הכלא, אך לא אמר מילה. הם הסתכלו על המרפסות של השכנים. במרפסות רבות ניראו צלליות של שכניהם, שכמוהם היו עדים אילמים של מופע האש והאור. רומה והוריו חזרו לסלון אחרי שהקור התחיל לדקור בכל גופם, התיישבו בסלון מול הטלוויזיה. ישבו בשקט, בלי לדבר. כל כמה דקות רומה, אביו או אמו, קמו כדי להסתכל על הלהבות. לבסוף אביו החליט לעלות לדירתו של קמינסקי כדי לשאול מה קורה. הוא חזר אחרי כרבע שעה. אשתו של קמינסקי סיפרה כי בעלה הוקפץ לפני כשעה בגלל המהומות שפרצו בכלא. "כנראה הזקים התמרדו, והציתו את הבניינים שלהם", הסבירה שכנה.

            רומה הרגיש שאבא חזר מודאג אחרי השיחה. ארקדי נעל בקפידה את דלת הכניסה ומשך את הידית מספר פעמים. אחר כך אמר שצריך לסגור את האורות בבית, ושלח את רומה לישון. "השעה מאוחרת, אתה תהיה עייף מחר." רומה לא התנגד והלך לחדרו. הוא לא הצליח להירדם והקשיב לשיחת ההורים שהתלחששו במטבח.

            "ואם הם יפרצו החוצה? מה הם יעשו?", שמעה את קולה של אימא. בדמיונו הצטיירה תמונה של מאות אסירים מטפסים על החומות, פורצים את השערים ומתפזרים בתוך החשיכה. הוא הרגיש את הדאגה עולה מהבטן לחזה, ממלאת את כולו. "הם יכולים לבוא לבתים שלנו?", פתאום חשב בבהלה, ורצה לצאת לשתף את הוריו בפחדיו, אבל נשאר במיטה. בחלומו ראה את מיכאל איבאניץ'. מיכאל איבאניץ' צעד עם קבוצה של אסירים אחרים בחצר הבניין, ללא ליווי חיילים. הם הולכים לתחנה המרכזית, החליט רומה. האסירים לא שמו לב עליו, ממהרים להתרחק מאזור בית הכלא.  לפתע מיכאל איבאניץ' ראה אותו ונופף לו בידו, ואפילו צעק משהו חביב, אם כי רומה לא שמע מה אמר. רומה נופף לו חזרה. "הוא בטח זוכר איך הודיתי לו על עבודתו", עברה במוחו מחשבה מרגיעה. המחשבה נשארה אתו גם כשהתעורר בבוקר, ולקח לו כמה שניות להבין שראה את מיכאיל איבאניץ' בחלומו. הוא רץ מיד לסלון להסתכל על הבעירה, אך האש כבר נעלמה. אור הבוקר היה עדיין עמום אך כבר ניתן היה לראות את עקבותיה של הבעירה על חזית בנייני הכלא. פיח שחור כיסה גם את הארובות שעמדו חסרות מעש, מהרהרות באירועים של הלילה שהתרחשו למרגלותיהן. "זהו, נגמר", אמרה לו אימא.

            במשך כמה ימים השריפה והמרד היו למשל בפי כל בשכונה. הקצינים מלאו פיהם מים, אך הדבר לא מנע את התפשטות השמועות. הסבתות שישבו בחצר דיברו על זה בשקט, בטון מסתורי.  הילדים הפריחו סיפורי מעשיות והיה קשה להבחין בקו שמפריד בין הדמיון למציאות. אנדרייקה היה מקור מידע ראשון ובלעדי של רומה. הוא סיפר שהאסירים התמרדו, לא ברור מאיזו סיבה, כנראה בגלל אוכל מקולקל, ולכן הציתו חדר אוכל. האש התפשטה לבניינים הסמוכים. האסירים לא הסתפקו בזה, התבצרו בבניינים, התחמשו במקלות ובמוטות ברזל והלכו מכות עם החיילים. הדברים התחממו עד כדי כך שבסוף החליטו להביא כמה מאות, או אפילו אלף חיילים מקייב כדי לדכא את המרד. רומה הקשיב לאנדרייקה עם פה פעור, מנסה לדמיין את הקרבות בין החיילים לבין האסירים, אך התקשה. האם ירו בהם בנשק? האם זרקו עליהם רימונים? במוחו עלו תמונות מסרטי המלחמה שראה בטלויזיה, אבל הוא הרגיש שמה שקרה בבית כלא לא היה דומה למלחמת העולם השניה.

            אבל אדוות השמועות נעלמה כמו שנעלמים הגלים אחרי זריקת אבן קטנה במיים. הזכר היחיד לשריפה היה פיח שחור שכיסה את פני הבניינים. ועוד סימן היה – האסירים פתאום נעלמו מהשכונה, לא באו לתקן גדרות או מתקנים לילדים. כאשר רומה סיפר לחברים בבית ספר על מה שקרה בכלא, הם הופתעו ושאלו שאלות, אך עניינם דעך במהרה. הבעירה שנראתה כל כך מאיימת רק לפני כמה ימים נסוגה לשולי הזיכרון באווירת האדישות הכללית. וארובות חזרו לתקשר עם השמיים באמצעות עשן.

רומה ואנדרייקה היו ראשונים להתייצב לשיעור הבא של שחמט. הם נכנסו פנימה בעזרת המפתח שרומה קיבל מטרוסטניקוב כביטוי לאמון שרחש לו. לקראת השעה שש הגיעו עוד חמישה ילדים, ובהמתנה למורה החלו בתחרות בליץ קצרה. בשעה שש וחצי אחד הילדים אמר: "אולי הוא לא יבוא היום?" כולם התעלמו והמשיכו לשחק, אך גם בשעה שבע, ובשבע וחצי המורה לא בא. בתשע רומה ואנדרייקה יצאו מהמועדון ונעלו את הדלת. טרוסטניקוב לא בא.

            טרוסטניקוב לא בא גם לשיעור שאחרי. היה מוזר שהוא גם לא השאיר איזה פתק על הדלת, כמו שעשה כמה פעמים בעבר במקרה של היעדרות או איחור. האכזבה של רומה התחלפה בדאגה, תחושה יותר מורכבת והפכפכה. הוא שיתף את הוריו, הם ניסו לעודדו, מניחים שהיעדרותו של הקצין קשורה לאירועים האחרונים. "בטח מכניסים להם עכשיו על השאננות", חשב ארקדי.

            המורה לא בא גם לשיעורים הבאים, והדאגה של רומה הפכה לחשש שאולי הקצין כבר לא יבוא בכלל. רומה הרגיש נבגד, ועניינו בשחמט נכבה כמו גפרור ברוח. הוא הפסיק לקרוא את ספרי התיאוריה ולפתור חידות שגזר לו אביו מעיתונים. היעדרותו של טרוסטניקוב דיכאה אותו. לא היה ולו רמז אחד להיעלמותו של מי שאמור היה להפוך למאמנו האישי. מכל העיסוקים השחמטאים רומה שמר רק על הרגל אחד: מעקב אחרי המשחק על תואר האלוף בין קרפוב לקספרוב. אך גם כאן האכזבות הצטברו והפכו למקור של תסכול. קרפוב, בניגוד לתחזיתו של טרוסטניקוב, התקדם מנצחון לנצחון. 1:0, 2:0, 3:0... קספרוב לא עמד בציפיות וישב בפנים מיוזעות.

            ארקדי ולודמילה רצו לעזור לבנם המדוכדך. ארקדי החליט לבדוק עם שכנו קמינסקי מה קרה. הנושא היה רגיש קצת, אך בכל זאת, בין השכנים זה בסדר... יום אחד ארקדי פגש את קמינסקי במדרגות ושאל אם ידע מה קרה לקצין השחמטאי. קמינסקי נראה נבוך מהשאלה, ורק סימן בראשו "תעלה איתי". ארקדי לא טעה: הנושא אכן היה רגיש מדי כדי לדבר עליו במדרגות הבנין בו התגוררו כמה קצינים, כולל קורולנקו עצמו.

            אחרי שסגר את הדלת, קמינסקי הזמין את ארקדי לסלון.

"תישב, ארקדי. תראה, אני לא אמור לגלות דברים כאלה, ורק בתור שכן. טרוסטניקוב, נו סאשקה בקיצור, עשה דברים... קמינסקי נעצר לשניה. עשה דברים שהוא לא היה צריך לעשות. קורולונקו מאוד כועס עליו, והעיף אותו מכאן".

"אז הוא כבר לא יעשה שיעורים?"

"ארקדי, הוא כבר לא כאן. הועבר למקום אחר."

"אבל מה הוא כבר יכול היה לעשות?" – ארקדי התקשה להסתיר את אכזבתו. תחושת אי-צדק שטפה אותו. – הזקים לא התפרעו בגללו. הוא הרי לא אשם בזה!"

קמינסקי נד בראשו, מתאפק שלא לומר משהו מיותר. "דברים לא טובים. לא נכונים". ועל כך לא הוסיף דבר.

            למרות שהיו שכנים טובים, קמינסקי לא רצה לספר לארקדי את כל האמת. בשעות הראשונות של המרד הנהלת הכלא והקצונה הבכירה היו אחוזים בהלה מוחלטת. מקור הפחד לא היה השתוללות האסירים, אלא זעמן הבלתי נמנע של הרשויות הממונות, כמו תמיד במצבים כאלה. כיצד זה יתכן שהדברים יצאו משליטה והאסירים שורפים את הכלא? על דבר פחות חמור מכך אפשר היה להפסיד קידום, או להיפרד מתפקיד. קורולנקו הבין שיש לדכא את המרד כמה שיותר מהר, בכל מחיר, בכל האמצעים, כדי לרכך את הנחשול העתידי של טענות והאשמות "מגבוה". כאשר נכח שלא ניתן לדכא את המרד בכוחות חיילי הבסיס, התקשר למנהל בית הספר הצבאי בעיר וביקש שישלח צוערים. הוא הצליח לקבל אישורים נדרשים – שום דבר לא עמד בפני רצונו, כבר אמרנו – ותוך כמה שעות מאות צוערים התייצבו במתקן כדי לסייע בדיכוי המרד. קורולנקו הורה לחלק להם ידיות של את חפירה, אלות עץ קצרות, כדי להשתלט על ההמון הזועם. כאשר טרוסטניקוב ראה קבוצה של צוערים מתייצבת אצלו עם הנשק המאולתר הזה, הוא הזדעזע וביקש לדבר עם קורולנקו, וכך חרץ את גורלו. הוא ניסה לשכנע את קורולנקו כי הצוערים לא יוכלו להתמודד עם האסירים אחוזי האמוק באמצעות ידיות של את חפירה. כדאי לבקש תגבורת, אמר לקורולנקו, ובינתיים למשוך זמן באמצעות הידברות עם האסירים, כדי קצת להרגיע את המצב. קמינסקי שמע  את השיחה ממרחק כמה מטרים, והרגיש כיצד מתחת לרגליו של ידידו נפערת תהום ללא תחתית. "תעצור, תעצור, זה לא שחמט, סאשקה!", קרא לטרוסטניקוב בראשו. ואז שמע את התפרצותו של קורולנקו, רצף של קללות בלתי פוסקות, כמיטב המסורת, עם מסר חד ומהדהד:

"איזה משא ומתן! נפלת על הראש! תחזור למקומך! אתה עוד תיתן לי חשבון על התבוסתנות הזו!" קורולנקו היה אחוז אמוק לא פחות מהאסירים. לו התוכנית של קורולנקו עם הצוערים הייתה מצליחה, אולי היה סולח לטרוסטניקוב על עזות מצחו. אבל האסירים העיפו את  הצוערים לכל הרוחות. הצוערים חזרו מהקרב חבולים ומדממים, נמלטים על נפשם ובעיניהם מבט של אימה תהומית. סאשקה צדק, ולכן גורלו נגזר. הצוערים לא היו מסוגלים לעשות דבר נגד המהפכה הקטנה שארגנו האסירים. מי שדיכא את המרד הייתה יחידת ספצנאז שהגיע מלבוב בשעות הלילה. כאשר הם ירדו מהאוטובוסים, הכינו את ציודיהם והתייצבו ליד בנייני האסירים מוכנים לקרב, כולם הבינו שהם יודעים את עבודתם. סאשקה צדק, וקורולנקו לא יכול היה לסלוח לקצין שניסה לערער את סמכותו. מייד אחרי שהאסירים הוכנסו לתאיהם והסדר הוחזר על כנו, טרוסטניקוב נקרא לשיחה קצרה אצל קורולנקו ונשלח למעצר בית. כעבור כמה ימים עזב את העיר. קמינסקי לא יכל לספר את כל זה לשכנו.

אבל בעיני ארקדי הקצין הועבר ללא הצדקה ולכן החליט לדבר עם קורולנקו אישית, בלי לספר על כוונתו זו ללודמילה. הוא פגש את קורולנקו בחצר.

מפקד הבסיס הסתכל עליו במבט לא מרוצה וענה בנחרצות:

"החוג נסגר. הקצין שהיה אחראי הועבר בשל חוסר התאמה לתפקיד. ערב טוב", ופנה לדרכו. אחר כך הסתובב והוסיף: "המקום הזה לא בשבילו. שילמד שחמט במקום אחר".

            בערב ארקדיי סיפר לבנו שהחוג כבר לא יפתח כי המורה נשלח למקום שירות אחר. הוא לא רצה להיכנס לכל הפרטים ששמע. בשביל מה לדכדך את הילד? לודמילה שלמדה  על פנייתו הישירה למפקד הבסיס התרעמה: "מה אתה מתערב, מה זה עניינך בכלל!" אבל ארקדי לא ענה ורק ניסה לנחם את בנו:

"אל תהיה עצוב, רומקה. ככה זה בחיים, כמו בשחמט: פעם משבצת לבנה, פעם משבצת שחורה".

להפתעתו, רומה לא גילה התעניינות רבה בגורלו של החוג ואפילו לא שאל שאלות. למעשה, רומה כבר שמע מאנדרייקה כי טרוסטניקוב עשה משהו לא תקין, ונשלח למעצר בית. כאשר שמע על כך רצה ללכת לבקר את המורה בביתו, וביקש מחברו להצטרף. אך אנדרייקה התחמק. אחרי כמה ימים אזר אומץ והלך לבד. טרוסטניקוב גר בבניין בן שלוש קומות שעמד צמוד לשער ראשי של הבסיס. היה זה בניין ישן, מוקף עצים ישנים שהגיעו לגובה הגג והסתירו את רוב החלונות. הוא התקשה למצוא את דירתו של טרוסטניקוב, וכבר רצה לעזוב, כאשר אישה יצאה מהבניין וסיפרה לו שטרוסטניקוב עזב את העיר לפני כמה ימים.

            רומה כבר לא כעס על טרוסטניקוב שנסע בלי להיפרד. הוא הבין שקרה משהו לא טוב. לא שולחים קצין למעצר בית ללא סיבה רצינית. רומה נשאר מדוכדך ימים ארוכים. נסיבות ואירועים חדשים הוסיפו לדכדכו. יום אחד בבואו למועדון כדי לשחק עם אנדרייקה, גילה שהמפתח משום מה לא פותח את הדלת. המנעול הוחלף. הם הסתכלו דרך החלון פנימה. האור היה מכובה, בחשיכה האפורה של החדר נראו שולחנות וכלי המשחק, נטושים וחסרי תועלת.

...וקרפוב המשיך את סידרת ניצחונותיו על קספרוב. רק משחק אחד הפריד בינו לבין הזכייה בתואר האלוף...

            עברו כמה חודשים. רומה הזניח את לימוד השחמט והפסיק לעקוב אחרי המשחק בין קרפוב לקספרוב. עד שיום אחד שמע את אביו משבח את "הראש היהודי" של קספרוב ש"יוכיח לכולם מיהו אלוף העולם". הסתבר שהמגמה במשחק התהפכה, קספרוב מצמצם את הפער מול יריבו. רומה הרגיש שמחה לאיד: הייתה זו נקמתו של אלכסנדר ויקטורוביץ,  נבואתו מתגשמת. רומה התיישב ליד אביו מול הטלויזיה, ראה את עיניו המתרוצצות של קרפוב, את פניו העייפות והמבוהלות. ארקדי שמח שרומה שוב גילה עניין במשחק. ואכן רומה שוב הצטרף לצפיה משפחתית בתוכנית "ורמיה"...

יום אחד רומה פגש את גולקו, פנים מול פנים. אחרי הפסקה של חודשים האסירים שוב החלו להסתובב בשכונה. כנראה העניינים בכלא חזרו להיות בשליטה. רומה ראה את מיכאל איבאניץ' במדרגות, יוצא מדירתו של קורולנקו, מלווה בחייל, כנראה אחרי עבודת שיפוץ. רומה האט את צעדיו והסתכל על מיכאל איבאני'ץ. מבטיהם נפגשו. רומה רצה לומר או לשאול משהו, אך שתק.

אך גם אם רומה היה שואל, גולקו לא היה מספר לו דבר. למה לעבור על הכללים ולהסתבך עם השלטונות? שתיקה שווה זהב. ובנוסף, מה שקרה בכלא עדיף שיישאר בכלא. גולקו יכול היה לספר כי מאז ימי המרד נפוצה שמועה שאחד הקצינים סירב פקודה לדכא אסירים ושילם על כך בגירושו מהבסיס. עם הזמן התחוור למיכאל איבאניץ' כי היה זה הקצין המוזר שהזמין אצלו ציוד למועדון השחמט. "מוזר הוא היה, כאן זה לא מקום בשבילו", חשב גולקו.

הפגישה עם גולקו הוציאה את רומה משלוותו. הוא שוב נזכר בטרוסטניקוב. כאשר חזר הביתה, דפדף את ספרי התיאוריה שקנה בקיץ. בא לסלון לראות תוכנית "ורמיה", מצפה לשמוע שקספרוב סוף סוף משווה את התוצאה במשחק. אך קריין הספורט פתח בדיווח על הפסקת המשחק בשל עייפות השחקנים, לפי החלטת נשיא פיד"א. רומה הרגיש בועת כעס מתנפחת בגרונו.

"לא נותנים אפילו לגמור משחק שחמט בצורה נורמלית", אמר בלב עצוב, ויצא למרפסת. הוריו החליפו מבטים ביניהם.

הערב היה שקט. השמש שקעה זה כמה רגעים, השמיים נצבעו באדום. עשן מהורהר יצא מתוך הארובות והתמזג עם השמיים. לפי כל הסימנים, האנטיציקלון כבר היה כאן.

2015                       

הערות שוליים

[1] מילה אוקראינית שמשמעותה "טוב", "בסדר"

[2] מילה ברוסית שפירושה "אסירים"

[3] סוג של מתקן כליאה בברית המועצות בו האסירים היו מחויבים לעבוד.

[4] שם אמנות הקרב הנפוצה בברית המועצות

[5] נהר מרכזי בז'יטומיר

[6] משחק פופולרי בברית המועצות. המשחק מתקיים על לוח שחמט, שני שחקנים מנסים להפיל את כלי הדמקה באמצעות סניקת אצבעות

[7] ניקולאי פיודורוביץ' ואטוטין, אחד המצביאים הסובייטים המפורסמים, מפקד מספר חזיתות במלחמה הפטריוטית של ברה"מ נגד גרמניה

[8] גריגורי איבאנוביץ' קוטובסקי, אחד המפקדים המפורסמים של הצבא האדום בזמן מלחמת האזרחים 1917- 1921. דמות אגדית בהיסטוריה ופולקלור סובייטי

[9] מפעל עירוני או מחוזי לשכפול והפצת הסרטים בבתי קולנוע. בברה"מ הפצת הסרטים נעשתה באמצעות מערכת בתי קינופרוקאט, תחת השגחה של מיניסטריון מרכזי